ב -2010 כשהייתי בשנת חל"ת, שלחתי קורות חיים למשרת מנהלת מעון.
שלחתי כמה וכמה
קורות חיים, והלכתי ללא מעט ראיונות עבודה כמנהלת במעונות של התמת,
ויצו
נעמת, וכו', לאף אחד מהם לא התקבלתי,
במקרה הטוב חזרו אליי במקרה הפחות שזה היה הרוב, אפילו לא טרחו ליידע אותי מה
התשובה.
כל פעם זה עלה לי במחיר של ים דמעות וכאב של אכזבה, איך זה יכול להיות
שאני לא "מתקבלת" איך זה יכול להיות שאני באה עם כל הנתונים האפשריים,
ניסיון של מורה גננת, בישראל בארה"ב,
תואר שני מנחת הורים , ואני לא מתקבלת לכל הרוחות והשדים ?
וכל ראיון שעברתי היה ראיון ארוך מיגע, בחדר ישבו מספר "מכובדים,
ומכובדות".
עד שבאחד הראיונות ירד לי האסימון, אני איכותית מדי ((overqualified מה שנקרא.
את זה הבנתי דרך אחד
הממונים שראיין אותי אמר לי את זה בדרך עקיפה
: "למה שניקח אחת כמוך?
אנחנו לא יכולים לשלם לך יותר, במשרד החינוך את מקבלת
יותר".
אני זוכרת נשארתי המומה,
לא
רק בגלל שהייתי מוכנה לעבוד עבור הפרוטות שהם הציעו לי,
המומה בעיקר על הגישה
והתפיסה שמחנכות לגיל הרך צריכות לקבל פרוטות כי זה מה שמגיע לה ומה שמגיע בעקיפין
לכולנו, אנחנו כחברה.
ואני אינני מדברת רק על מנהלות,
אני בהחלט מדברת על צוות נרחב של
גננות, מטפלות סייעות אחראיות כיתה.
תקציב!!
הכל עניין של תקציב, יש כסף בקופה הציבורית וכדאי שהוא ילך למקומות
הנכונים,
להכשרה מקיפה, לפיקוח איכותי
הולם מכבד ואמין.
ועד שהמדינה לא תיקח את זה תחת חסותה ברצינות גמורה, תשקיע תקציב בעניין ,
אנחנו כולנו נמשיך לצפות בסרטונים
המזעזעים של טלטול תינוקות חסרי ישע.
בושה וכלימה לכולנו כחברה.
רונית
