יום שבת, 22 בספטמבר 2018

"חפץ מעבר", עד מתי?

"חפץ מעבר",  עד מתי  ?
חפץ מעבר כשמו כן הוא חפץ שתפקידו לחבר בין הבית לגן.

בד"כ בתחילת השנה יש את תופעת חפץ המעבר, 
שילד מגיע איתו מהבית לגן, כי הוא חייב, כי זה עוזר לו בפרדה , 
זה יכול להיות בובה, סמרטוט, או אפילו מוצץ לכאלה שנגמלו אבל חייבים חיזוק חיובי מה"מקור" ז"א הבית.

העניין הוא שאחרי כמה זמן,
 בטח אחרי חודשי הסתגלות שהם בערך חודשים ראשונים,
 צריך כבר לעזור לילד להיגמל מחפץ המעבר,
 צריך לעזור גם להורה להבין שרצוי להיגמל מחפץ המעבר, זה התפקיד של הגננת.

אבל כרגיל כמו שתמיד אני אומרת כשהדברים לא יושבים אצלי,
 אני לא אצליח להעביר את המסר, והכוונה אצל הגננת.

אם הגננת לא באמת מבינה את החשיבות לעזור ליד ו /או ההורה, להיפרד מ"חפץ המעבר",
 הילד ימשיך להגיע איתו לגן,
 ז"א לא עזרנו לילד בתהליך ההפרדות, 
במילים אחרות לא עזרנו לילד להסתגל.

הרבה פעמים בחיי המקצועיים נתקלתי בלא מעט הורים שהקושי של הילד להתנתק מהחפץ מעבר נובע מהקושי של ההורה לשחרר.

אז אני אגיד את זה בפעם המי יודע כמה....עד שההורה לא מבין שהקושי של הילד נובע מהקושי שלו, ועד שהוא (ההורה) לא ילמד לשחרר, לילד יהיה קשה.

אנחנו חייבות לתת לילדים "להתאמן" על ה"החיים" (קשה באימונים קל בקרב, זוכרות?)

אני מצאתי את עצמי לא מעט, עוזרת להורה "להיגמל" מחפץ המעבר של הילד שלו, 
וברוב המקרים זה הלך נהדר הורים שיתפו איתי פעולה , והילד הריווח בגדול,
 כי הילד בסופו של דבר של ההורה, לא של הגננת (צריך להזכיר את זה לפעמים).

חשוב לציין שאין דרך אחת,
 אנחנו צריכים להתאים את הקצב והדרך לטמפרמנט של הילד וגם לשלב שהוא נמצא בו, הפיזי, ההתפתחותי, הרגשי, אי אפשר לנתק את זה, ואי אפשר להשליך דרך אחת, 
שמתאימה למישהו מסוים, על האחר.

אי אפשר להניח לעניין כי אחרת הילד יגרר עם חפץ המעבר עד סוף השנה,
 ויש מקרים כאלה לצערי. (וזה קורה לצערי כשלא רוצים "להתעסק" עם ההורים).

אז כן , צריך אמונה בדרך
צריך אומץ
וברוב המקרים צריך גב מהמערכת.

כן,
חינוך מצריך המון חוסן נפשי, והרבה אומץ
אומץ ואמונה, אני בהחלט יודעת
אבל אין דרך אחרת

באמונה שלמה
תמשיכו להוביל

רונית

יום שישי, 7 בספטמבר 2018

כמה מילים על חינוך פורמלי ובלתי פורמלי


כמה מילים על חינוך פורמלי ובלתי פורמלי

חינוך פורמלי הוא החינוך המאורגן, המסודר, שקורה במסגרות החינוך, הווה אומר בית ספר וכמובן גן הילדים. זה חינוך שיש בו יעדים ברורים, מטרות, תכניות, הערכות,  נוהליים וכדומה, זוהי בעצם ובעיקר מערכת החינוך הממלכתית ציבורית.

החינוך הפורמלי שהוא חינוך חובה, יש בו לכאורה את כל לימודי הליבה שכל ילד צריך לקבל בכדי לממש את הפוטנציאל שבו, ולהצעיד אותו קדימה בחיים- זאת המטרה הנעלה.

החינוך הפורמלי והמאורגן, מתפתח בהדרגה, ז"א בגילאי הגן, החל מגיל שלוש אנחנו אמורים להכין אותו לקראת למידה מאורגנת ומסודרת יותר, שתתרחש בשלב מאוחר יותר, הווה אומר בבית הספר.

מאידך, החינוך הבלתי פורמלי, הינו כל מה שנעשה מחוץ לכותלי בית הספר והמסגרת החינוכית המאורגנת ז"א החינוך המשלים, הווה אומר חוגים, העשרה, פרויקטים חינוכיים, תנועות נוער, התנדבות וכדומה.

החינוך הבלתי פורמלי, נותן מענה לכל הצדדים שלא תמיד באים לידי ביטוי  במסגרת הפורמלית, הם  נתפסים בעיניי רוחי כמו "אי שפוי", מקום שיש בו לעיתים נחמה,  שנותן מענה אמתי ששם יש  התייחסות לתחושה של הילד, למה שהוא  מרגיש,  במילים אחרות, למי שהוא באמת.  מקום שיש בו ביטוי לכישרונות (מכל סוג), אהבות, העדפות, בחירה,  שאותם צריך לזהות ולטפח, מה שבטוח לא להזניח.

כי כל אחד יש לו כשרון, אין אחד שאין לו כשרון,  אדם הוא יצור יצירתי אלה אם משהו בדרכי החינוך שלו דוכא בדרכי החינוך שהוא ספג בבית, במסגרת , ולצערי מסגרות חינוכיות לעיתים מדכאות את היצירתיות.
חינוך בלתי פורמלי יש לו השפעה על בניית הדימוי והביטחון העצמי של הילד, , שהם למעשה מהווים חלק ממבנה האישיות של הילד.

החינוך הפורמלי  והבלתי פורמלי חייבים ללכת יחד, זה לצד זה. 
אי אפשר, ולא נכון רק להתייחס ולהסתמך רק על מה שקורה במסגרת החינוך הפורמאלית . 
כי החינוך  הבלתי פורמלי למעשה מאפשר לילד לטפח כישרונות, אהבות, תחומי עניין שלא תמיד מתאפשרים במערכת החינוך, או לא תמיד באים לידי ביטוי, בגלל הקצב והתכתיבים המאוד ברורים של המסגרת הפורמאלית, שלא תמיד תואמים את הקצב הטבעי של הילד. עד כדי כך (ואני מדברת באופן כללי בלבד) שזה נראה לעיתים  שהילד צריך להתאים למסגרת, ולא המסגרת מותאמת לילד.

עד כמה שזה נמצא מצער.

כי לעיתים המערכת המאורגנת, כל כך חונקת מלחיצה ומאיצה את הקצב הטבעי של הילד , אשר לא מעט גוררת את ההורים למרדף יום יומי, קשוח ומעייף.

אני אינני חלילה מבקרת את עבודת המורה או הגננת בתוך העשייה היום יומית המאורגנת.
אני מדברת אך ורק על המבנה הארגוני של המערכת הפורמאלית,  שלא מעט חונק ודוחק כל פלא יצירה יצירתיות בקרב מורים ילדים וגם הורים.

ואם אנחנו בעניין יצירתיות, אז שווה לציין שליצירתיות פנים רבות, יצירתיות היא גם  מחשבה יצירתית, רעיון יצירתי, משהו שלא היה קודם לכן.

אז לסכום,
 מה שאני רוצה לומר ולייעץ, זה שתפקידם של הורים  לתת את הדעת על המטרות החינוכיות שלהם כהורים, כי הילד הוא שלהם לפני כל דבר אחר.

 מה חשוב להם  להעביר, איזה מסר, איך הם נתפסת בעיניהם  למידה, מהו "תוצר" ראוי בעיניהם , וכדומה וכדומה.

 זה מצריך מהם, ז"א מאתנו , כי ההורים הם אנחנו,  לעשות עבודת בדק בית פנימית, להבין את החשיבות שיש בחינוך  בכלל , הפורמאלי והבלתי פורמאלי,  את ההשפעה  וההשלכות שיש לכך הזה על הילדים.

שנה טובה ומוצלחת
רונית


יום ראשון, 26 באוגוסט 2018

המפתח בידי ההורה -הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך


הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך  - המפתח בידי ההורה

לאורך כל שנות עבודתי כמחנכת בגיל הרך,
 עוד בראשית דרכי  זיהיתי את הנקודה המשמעותית ביותר בתוך מרחב העשייה בגני ילדים-
 תקשורת גננת הורים. 
היה לי ברור באופן אינטואיטיבי שזהו המפתח להצלחה בגן.
לאורך שנות  עבודתי,  נשארתי נאמנה לרעיונות שהאמנתי בהם, והערכים הללו רק הלכו והתחזקו.

אך היה גם מה שהשתנה.
 בתחילת הדרך, אחוזים  נמוכים מתוך העבודה של גננת תועלה לעבודה עם הורים,
 והשאר לפדגוגיה ודידקטיקה, ז"א לילד.

כיום נוצר היפוך, הגננת אינה רק גננת, היא מנהלת גן.
 יש לה אופרציה שלמה של תפעול,
 ואחוזים גבוהים מתועלים לעבודה עם הורים, והמעטים לפדגוגיה ודידקטיקה.

יש אומנם  הטוענים ש "פעם היה יותר טוב", 
ש "המורים של פעם היו איכותיים יותר", וכדומה,  
אני חושבת  שזוהי מהמורה  מחשבתית שהרבה אנשים נוטים ליפול בה,  וההיפך הוא הנכון.  

היום יש שפע, אפשרויות, הזדמנויות, מקומות,  שפעם היו נחלתם של מעטים  בכול תחומי  העשייה.
אנחנו רק צריכים לעשות סדר בשפע, לדלל , ולבחור את מה שמתאים לנו.

החיים דינמיים, תנועה ספיראלית של השתנות וההתפתחות אנושית, שצריך להבין ולפעול בהתאם.
ובהקשר לחינוך, ההורים השתנו, המורים השתנו ,הילדים השתנו  כולנו השתנינו- זאת עובדה, ועם עובדה זאת אנחנו צועדים קדימה.

לאורך כול שנות עבודתי הדרכתי והנחתי הורים, במסעי, פגשתי את התאוריה של אדלר,
שם למדתי מונחים חדשים,כמו תחושת שייכות, אומנות העידוד, חזון הורי, תוצאות טבעיות, הגיוניות, ועוד.  המונחים היו חדשים,  אבל לא הדרך, זאת תמיד הייתה דרכי,  זה היה  המודל שלי,
 וממודל אינטואיטיבי, זה הפך למודל מודע.

המסקנה העיקרית שגיליתי  במסעי זה, שהמפתח והרצון  בידי ההורה.

ולכן מנחה, לא יכול לרצות בשביל ההורה, לא יכול להחליט שהורה מסוים "חייב עזרה".  אם ההורה לא יגיע למסקנה זאת לבדו, זה דומה לניסיון לשבור קיר בטון עם פטיש מפלסטיק.

תפקידו של  המנחה , לזהות האם יש שם רצון, פניות, כי ברגע שיש שם פניות ורצון, רק אז ניתן לעשות שינוי, יחד .

ברגע שהפתח אטום, ההמלצה שלי  פשוט להרפות, לתת כבוד להורה שממול, על הקצב שלו, זאת זכותו, זאת הדרך שלו, ולהבין יש דברים שמגיעים בשלבים מאוחרים יותר.

מנחה צריך שיהיה לו האומץ להציב  להורה מראה, לשקף, הרבה פעמים הורה לא ירגיש נוח, 
אבל זה חלק מהתהליך.
 כשאנחנו מדברים בסיסמאות, זה לא יעיל . 
כי כולם יודעים מה צריך לעשות.

 בעולם הטכנולוגי שאנו חיים בו הידע מוצף ונגיש, כולם באמת יודעים מה צריך לעשות, העניין הוא בביצוע.

מנחה טוב יעביר את המסר שהמפתח להצלחה והתשובות,  אצל ההורה בלבד.

ואני, באופן אישי, כשאני נצבת מול הורה, אני מתחברת  לאינטואיציה  אני מרגישה  האם יש שם חיבור  רגשי,  לא לראש.  בראש כולם מהנהנים, אני רוצה לדעת אם האדם שמולו אחרי שהוא "עוזב אותי" הוא יקום ויעשה מעשה, אם הנעתי אותו לפעולה (בז'רגון המקצועי).

צריך בשביל זה  הרבה צניעות, צריך להבין שלא הכול בידיים שלי, המנחה,   להורה יש הרבה בעניין.
ויש לכך לא מעט  סיבות, יכול להיות שהפחד משתק אותו, הוא נתון ב "נקודת  עיוורון", יש בו הרצון והצורך להישאר ב"אזור הנוחות", ואם הוא לא  ירצה בכול מאודו, זה פשוט לא יקרה, זה החוזה בין מנחה להורה, ע"פ ראות עיניי .

ולהורים אני אומרת,
 לפני שאתם פונים לאנשי מקצוע,
 תחשבו היטב אם אתם  פנויים לעשות שינוי, 
כי יהיה שם הרבה פעמים כאב, אבל אלה הם כאבי גדילה. 
והתוצאות שוות את המאמץ והכאב.

תבחרו היטב את אנשי המקצוע, מידת בקיאותו, הניסיון והרקע המקצועי שלו,
 עד כמה הוא מדבר את עצמו, לא את התאוריה, עד כמה הוא חי אותה,
 מיישם אותה כי  מדובר בדיני נפשות,  ניתן לעשות נזק אם  מטפל לא יודע את גבול המקצוע .

אל תתנו לאיש לבחור עבורכם, הבחירה היא שלכם.

באמונה שלמה
רונית

יום שישי, 10 באוגוסט 2018

כל הדרכים מובילות לרומא...

לפני  כמה זמן  פגשתי את סיגלית ועמית עשת מ"סיפור פשוט", 
(גילוי נאות בזכותם הכרתי את קניון רמלה, והתאהבתי).

 אבל על מה שאני באמת רוצה לספר זה על רגע מכונן שחוויתי בעקבות השיחה שלי עם סיגלית. 

סיגלית סיפרה לי שבעברה הרחוק היא למדה הוראת אמנות בסמינר,
אבל מעולם לא עסקה בהוראה בטח לא במסגרת הקונבנציולית. 

המחשבה הזאת לקחה אותי לזכרון  מעברי,
על ההחלטה המאוד ברורה שהייתה לי, כשלמדתי הוראה לגיל הרך,
 והיא (ההחלטה) : 
 שאין לי בכלל   ספק  בעובדה  שאחרי סיום לימודי אני הולכת לעבוד במערכת הקונבנציולית,

 שלימים התגלתה כל כך קונבנציונלית,  עד כדי בלתי נסבלת .

מערכת שכל כך לא תאמה את האישיות והטמפרמנט שלי.

 עד כדי סבל ממש.

ועל מה שאני חשבתי בעקבות הרגע הזה בשיחה עם סיגלית, 

ובכלל , באותה מחשבה  שרצה במוחי כבר זמן לא מועט, 
שלמעשה,
 יש כל-כך הרבה דרכים לבחור בחיים אחרי שסיימנו לימודים, 
אין בהכרח רק דרך אחת, 
וגם אם טעינו,( ואלוהים יודע כמה אני טעיתי),
ניתן תמיד לתקן ולבחור אחרת.

באמונה שלמה

רונית

מוקדש לכל ההורים שהילדים שלהם לקראת בחירת תחום לימודים, ובניית הקרירה המקצועית שלהם

יום ראשון, 8 ביולי 2018

כסף.....בכל מקרה נוציא אותו , השאלה על מה?

הייתה לי שיחה עם אימא אחת שאני מדריכה אותה ואת בעלה.
זאת הייתה שיחת טלפון.
בסוף השיחה היא אמרה לי "רונית איזה מזל שיש לי אותך".

כמובן ששמחתי ,
כי כן, לכל אחד יש אגו,
וכמה שנגיד שהאגו לא מנהל אותנו,
הוא בהחלט נימצא שם.

אבל מה שאני רוצה לומר הוא,
שכל אחד צריך אוזן קשבת ואפילו יותר,
ומעבר לזה מישהוא שהוא יוכל להתיעץ איתו ,
יקבל ממנו הדרכה כ"ו וכ"ו .

וכן אני יודעת שלפעמים זה עולה כסף,
כמו הרבה דברים בחיים שעולים כסף.
וכסף בעיני הוא ברכה,
כסף זאת לא הבעיה,
אנחנו בכל מקרה נוציא אותו השאלה על מה?

גם אני מתיעצת,
מקבלת הדרכה ,
לומדת שנים רבות ,
וכן זה עולה לי כסף.

החיים שלנו הם בידיים שלנו! רק שלנו!
אז בואו נפעל לקדם אותם

באמונה שלמה
רונית

יום שישי, 15 ביוני 2018

משפט אחד שלי יכול לשנות עולם

משפט אחד שלי עורר ריגוש עד דמעות של בחור צעיר שיש לו בסטה בנחלת בנימין לבדים.

משפט אחד שהזכיר לו את ההחמצה שחווה בגן ילדים בבית הספר. 


משפט אחד שלי יכול לשנות עולם .


כי בעקבות השיחה דיברנו, ולמדנו הרבה, אני בטוח למדתי, והוא? ימים יגידו

תודה על הזכות לעורר מחשבה וכאב, כי משם הכוח והרצון לשינוי.

" ההסתכלות שלנו על הילד אינה כעל יצור שיש "לתקנו" אלא כעל בריאה אנושית שיש לטפח"
(רונית דהאן קאשי @כל הזכויות שמורות)
דלת הגן - פתוחה לדיאלוג - הספר שלי

יום רביעי, 13 ביוני 2018

איכותית מדיי


ב -2010   כשהייתי בשנת חל"ת,  שלחתי קורות חיים למשרת מנהלת מעון.
שלחתי כמה וכמה קורות חיים, והלכתי ללא מעט ראיונות עבודה כמנהלת במעונות של התמת,
ויצו נעמת,  וכו', לאף אחד מהם לא התקבלתי, 
במקרה הטוב חזרו אליי במקרה הפחות שזה היה הרוב, אפילו לא טרחו ליידע אותי מה התשובה.

כל פעם זה עלה לי במחיר של ים דמעות וכאב של אכזבה, איך זה יכול להיות שאני לא "מתקבלת" איך זה יכול להיות שאני באה עם כל הנתונים האפשריים, ניסיון של מורה גננת, בישראל בארה"ב,  תואר שני מנחת הורים , ואני לא מתקבלת לכל הרוחות והשדים ?

וכל ראיון שעברתי היה ראיון ארוך מיגע, בחדר ישבו מספר "מכובדים, ומכובדות".
עד שבאחד הראיונות ירד לי האסימון, אני  איכותית מדי  ((overqualified  מה שנקרא.
את זה הבנתי דרך אחד הממונים שראיין אותי אמר לי את זה  בדרך עקיפה : "למה שניקח אחת כמוך?
 אנחנו לא יכולים לשלם לך יותר, במשרד החינוך את מקבלת יותר".

אני זוכרת נשארתי המומה,
 לא רק בגלל שהייתי מוכנה לעבוד עבור הפרוטות שהם הציעו לי,
 המומה בעיקר על הגישה והתפיסה שמחנכות לגיל הרך צריכות לקבל פרוטות כי זה מה שמגיע לה ומה שמגיע בעקיפין לכולנו, אנחנו כחברה.

ואני אינני מדברת רק על מנהלות, 
אני בהחלט מדברת על צוות נרחב של גננות, מטפלות סייעות אחראיות כיתה.

תקציב!! 
הכל עניין של תקציב, יש כסף בקופה הציבורית וכדאי שהוא ילך למקומות הנכונים, 
להכשרה מקיפה, לפיקוח איכותי הולם מכבד ואמין.

ועד שהמדינה לא תיקח את זה תחת חסותה ברצינות גמורה,  תשקיע תקציב בעניין ,
 אנחנו כולנו נמשיך לצפות בסרטונים המזעזעים של טלטול תינוקות חסרי ישע.

בושה וכלימה לכולנו כחברה.
רונית

משבר אמון בעולם גן הילדים - ישראל 2018

בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי צופה באין ספור סרטונים,
 קוראת אין סוף תגובות, דעות, מחאות , ומה לא, אודות המסגרות לגיל הרך במדינת ישראל.

 אותי, כמו רבים אחרים מצער לדעת שרק בגלל אירוע מזעזע שקרה בחודש האחרון ,
 מתחילים לדבר על מה באמת קורה בתוך מסגרות הגיל הרך, וגני הילדים .

מצער לדעת שהנושא הזה במובן מסוים מאוד מעניין את הציבור ובמובן מסוים אינו מעניין את הציבור...... סתירה מוחלטת.

ואני שואלת את עצמי איך זה יכול להיות ? איך זה יכול להיות??
כי ההורים זה אנחנו, כולנו.

אני מכירה היטב את המסגרות לגיל הרך, ואת עולם גני הילדים, 
במשך שנים לא מעטות,
זה מה שאני יודעת לעשות, 
וזה מה שאני עושה , במגוון ובעשייה נרחבת.

אני חושבת שהשינוי צריך להגיע עכשיו ומהר,
 לא בסיסמאות,
 לא בדיבורים
לא במחאות ,
(את זה אני משאירה לפוליטיקאים, לפוליטיקאיות).

השינוי יגיע בעזרת העשייה היומיומית, 
והמאבק היום יומי   אצל כל מי שעוסק בתחום.

אם כל אחד יעשה את הטוב ואת הנכון בתחום ההשפעה שלו, 
מתוך ערכים פדגוגים דידקטיים כשטובת הילד מונחת לפניו.
אך ורק טובת הילד!!
 לא ההורים, לא הפיקוח, לא שר החינוך....וכדומה.
רק אז יתרחש שינוי אמיתי, ואני חוזרת ואומרת...טובת הילד!. 
לא טובת אינטרסים אישיים פוליטיים.

יש המון המון פוליטיקה רעה מסביב, זאת האמת.

נכון, ו"האמת" לא נעימה לאוזן,
 ועל "האמת" צריך לשלם,
 אני באופן אישי שילמתי מחיר יקר.

אבל זה לא מנע ממני להמשיך לדבוק באותה "אמת", באותו "קול" לא ערב לאוזן,
 גם שמצאתי את עצמי "לבד"...הרבה "לבד" , רוב הזמן "לבד".

המסגרת לגיל הרך מלידה עד שלוש חייבות להיות מפוקחות ע"י משרד החינוך,
 ועל משרד החינוך להטיב את דרכיו. נקודה, סימן קריאה.

מקווה לימים יותר מאירים
ואין לי ספק שהם יגיעו
רונית

יום שני, 26 במרץ 2018

לא להישאב לרכילות עם הורים אחרים

לא להישאב לרכילות עם הורים אחרים.
ממש לא!!
 להסתכל נטו דרך העיניים של הילד שלי,
 דרך הצרכים שלו,
הקשים שלו וכמובן ההצלחות שלו.

כי הוא זה שמעניין אותכם באמת.

יהיו לעיתים מצבים שבהם הורים  מסוימים,
מנסים לגרור אתכם וסוחפים אתכם,
לסיטואציה מסוימת.
 כדי לקבל  כוח,
מתוך האינטרסים והמניעים האישיים שלהם עצמם.
אשר נובעים,
מהמון המון סיבות, חששות,
פחד, תסכול,
ועוד כל מיני דברים שאני לא אגיד,
 כל אחד יכול להשלים לבד אם הוא יתחבר רגע לרחשי ליבו,
 וייזכר במניעים שונים שיש  לבני אדם, באופן כללי.

מאוד קל להישאב לתלונות של אחרים,
 בעיקר שכשאנחנו מוצפים בחששות פחדים וחרדות,
החוכמה לטפל בהן,
  בחרדות פחדים וחששות שלנוווווו

כי בסופו  של דבר אם נפעל מהמקומות הללו,
בדרך עקיפה אנחנו נפגע רק בילדינו אנו.
בדוק!!

הורים צעירים בתחילת המסע שלהם בהורות ובגידול הילד,
 לא רואים בהכרח  את המשך הדרך,
הם תקועים ב"כאן ועכשיו"
וה "כאן ועכשיו"  לעיתים מתעתע.

ה"כאן ועכשיו" הוא לא בהכרח  עניין של גיל צעיר או בוגר של הורים.
הוא לעיתים החלטה שמגיעים אליה בראשית ההורות, או לא. 
 היא דרך להסתכל על החיים.

אז תשאלו את עצמכם איזה דרך אימצתם לכם
הדרך של "כאן ועכשיו", הרגעי הוא המנצח??
או דרך של "תהליך" מסע ??

תשאלו, אבל באמת תשאלו

יחד עם זאת חשוב לי לחדד נקודה זו ולומר
שיש רגעים שחשוב שנחשוב על כאן ועכשיו,
כי לעיתים הרגע הזה לא ישוב.

אבל  כשאני מדברת על  
דפוס חיים של "כאן ועכשיו"
אני מתכוונת לנקודת מבט כללית של לראות רק את הרגע
ולדחוק מחשבות עתידיות.
זאת הכוונה  בדפוס חיים של "כאן ועכשיו"

ולכן הכל תלוי בנו,
תלוי במבנה האישיות של כל הורה/אדם.
בדפוסי החינוך שלו עצמו המוכרים לו
וברמת ההתפתחות האישית שלו

המסר העיקרי שלי מפוסט זה הוא:

אתם מהווים   מראה לילדים שלכם
איך שתנהגו, תחשבו, תאמינו, תפעלו,
כך גם  הם ברוב המקרים .
אל תקלו ראש בעניין.

חומר למחשבה....

באמונה שלמה
רונית 

יום שבת, 24 במרץ 2018

כמה מילים על החופשות ממערכת החינוך

כמה מילים על החופשות ממערכת החינוך
-----------------------------------------------------
אז ככה,
הדיונים הלא פוסקים על החופשות המרובות במערכת החינוך, 
והעניין שההורים צועקים "הצילו" , הוא דיון מאוד רווח לאחרונה בכל מקום בתקשורת.
כל בן אדם באשר הוא זקוק לחופשה,
אי אפשר שאדם יחשוב וינתהל על "האוטומט" ללא פסק זמן,
ללא עצירה.
פסק זמן זה לא בהכרח רק כדי לנצל "קפיצה קטנה לחו"ל" או נסיעה לצימר בצפון.
לפעמים זה פשוט להיות בשקט מכל העולם.
פסק זמן נחוץ לכל אדם, הורה, ילד, איש אישה וכדומה ,
כדי לנשום,
כדי לראות "איפה הוא היה" ,
לאן הוא הגיע,
ולאן הוא רוצה להגיע ,
בכל עניין או דבר .
כדי לקחת החלטות להמשך חייו.
אי אפשר לעשות זאת ללא הפסקות ...פשוט אי אפשר..
כי בן אדם זה לא רק רציונל,
בן אדם זה רגש,
המון רגש,
בעיקר רגש.
ואת הרגשות צריך לנהל.
ואיך זה קשור למערכת החינוך?? קשור וחצי אני אומרת.
כי אף הורה לא רוצה מורה גננת סייעת מטפלת שחוק/שחוקה,
אף אחד תסמכו עליי.
כל הורה שאוהב את ילדיו צריך לשמוח של מחנכים בישראל יש חופשות,
זה צריך להיות האינטרס האישי שלו.
גם ילדים צריכים חופש, חופש משיעורים, ממטלות, מחברים, חופש, ממסגרת, חופש לחלום,
חופש,
פשוט שקט בראש שאני לא נותן דין וחשבון לאף אחד....תתפלאו גם בגיל ארבע.
אז מה עושים ?
זה הרבה יותר גדול ומערכתי .... זה תקציב גדול יותר לחינוך בילתי פורמלי, תקציב ל"ביהס קיץ" ,
יוזמות של רשויות מקומיות בלי לקחת שקל מהורים,
גמישות במקומות עבודה,
פמיניזים.
ועוד ועוד..
חופשות ממערכת החינוך הוא לא יתרון של מורים,
הוא אינטרס של כולם, והוא אחריות הרבה יותר גדולה רק משל אנשי ההוראה
ומי שלא חושב כמוני, מוזמן להרשם למכללות להוראה
או לקורסים למטפלות מעון.
יש צורך בהרבה ידים עובדות.
חג  וחופשות שמחות לכולנו
רונית