המפתח בידי ההורה -הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך

הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך  - המפתח בידי ההורה

לאורך כל שנות עבודתי כמחנכת בגיל הרך,

 עוד בראשית דרכי  זיהיתי את הנקודה המשמעותית ביותר בתוך מרחב העשייה בגני ילדים-

 תקשורת גננת הורים. 

היה לי ברור באופן אינטואיטיבי שזהו המפתח להצלחה בגן.

לאורך שנות  עבודתי,  נשארתי נאמנה לרעיונות שהאמנתי בהם, והערכים הללו רק הלכו והתחזקו.

אך היה גם מה שהשתנה.

 בתחילת הדרך, אחוזים  נמוכים מתוך העבודה של גננת תועלה לעבודה עם הורים,

 והשאר לפדגוגיה ודידקטיקה, ז"א לילד.

כיום נוצר היפוך, הגננת אינה רק גננת, היא מנהלת גן.

 יש לה אופרציה שלמה של תפעול,

 ואחוזים גבוהים מתועלים לעבודה עם הורים, והמעטים לפדגוגיה ודידקטיקה.

יש אומנם  הטוענים ש "פעם היה יותר טוב", 

ש "המורים של פעם היו איכותיים יותר", וכדומה,  

אני חושבת  שזוהי מהמורה  מחשבתית שהרבה אנשים נוטים ליפול בה,  וההיפך הוא הנכון.  

היום יש שפע, אפשרויות, הזדמנויות, מקומות,  שפעם היו נחלתם של מעטים  בכול תחומי  העשייה.

אנחנו רק צריכים לעשות סדר בשפע, לדלל , ולבחור את מה שמתאים לנו.

החיים דינמיים, תנועה ספיראלית של השתנות וההתפתחות אנושית, שצריך להבין ולפעול בהתאם.

ובהקשר לחינוך, ההורים השתנו, המורים השתנו ,הילדים השתנו  כולנו השתנינו- זאת עובדה, ועם עובדה זאת אנחנו צועדים קדימה.

לאורך כול שנות עבודתי הדרכתי והנחתי הורים, במסעי, פגשתי את התאוריה של אדלר,

שם למדתי מונחים חדשים,כמו תחושת שייכות, אומנות העידוד, חזון הורי, תוצאות טבעיות, הגיוניות, ועוד.  המונחים היו חדשים,  אבל לא הדרך, זאת תמיד הייתה דרכי,  זה היה  המודל שלי,

 וממודל אינטואיטיבי, זה הפך למודל מודע.

המסקנה העיקרית שגיליתי  במסעי זה, שהמפתח והרצון  בידי ההורה.

ולכן מנחה, לא יכול לרצות בשביל ההורה, לא יכול להחליט שהורה מסוים "חייב עזרה".  אם ההורה לא יגיע למסקנה זאת לבדו, זה דומה לניסיון לשבור קיר בטון עם פטיש מפלסטיק.

תפקידו של  המנחה , לזהות האם יש שם רצון, פניות, כי ברגע שיש שם פניות ורצון, רק אז ניתן לעשות שינוי, יחד .

ברגע שהפתח אטום, ההמלצה שלי  פשוט להרפות, לתת כבוד להורה שממול, על הקצב שלו, זאת זכותו, זאת הדרך שלו, ולהבין יש דברים שמגיעים בשלבים מאוחרים יותר.

מנחה צריך שיהיה לו האומץ להציב  להורה מראה, לשקף, הרבה פעמים הורה לא ירגיש נוח, 

אבל זה חלק מהתהליך.

 כשאנחנו מדברים בסיסמאות, זה לא יעיל . 

כי כולם יודעים מה צריך לעשות.

 בעולם הטכנולוגי שאנו חיים בו הידע מוצף ונגיש, כולם באמת יודעים מה צריך לעשות, העניין הוא בביצוע.

מנחה טוב יעביר את המסר שהמפתח להצלחה והתשובות,  אצל ההורה בלבד.

ואני, באופן אישי, כשאני נצבת מול הורה, אני מתחברת  לאינטואיציה  אני מרגישה  האם יש שם חיבור  רגשי,  לא לראש.  בראש כולם מהנהנים, אני רוצה לדעת אם האדם שמולו אחרי שהוא "עוזב אותי" הוא יקום ויעשה מעשה, אם הנעתי אותו לפעולה (בז'רגון המקצועי).

צריך בשביל זה  הרבה צניעות, צריך להבין שלא הכול בידיים שלי, המנחה,   להורה יש הרבה בעניין.

ויש לכך לא מעט  סיבות, יכול להיות שהפחד משתק אותו, הוא נתון ב "נקודת  עיוורון", יש בו הרצון והצורך להישאר ב"אזור הנוחות", ואם הוא לא  ירצה בכול מאודו, זה פשוט לא יקרה, זה החוזה בין מנחה להורה, ע"פ ראות עיניי .

ולהורים אני אומרת,

 לפני שאתם פונים לאנשי מקצוע,

 תחשבו היטב אם אתם  פנויים לעשות שינוי, 

כי יהיה שם הרבה פעמים כאב, אבל אלה הם כאבי גדילה. 

והתוצאות שוות את המאמץ והכאב.

תבחרו היטב את אנשי המקצוע, מידת בקיאותו, הניסיון והרקע המקצועי שלו,

 עד כמה הוא מדבר את עצמו, לא את התאוריה, עד כמה הוא חי אותה,

 מיישם אותה כי  מדובר בדיני נפשות,  ניתן לעשות נזק אם  מטפל לא יודע את גבול המקצוע .

אל תתנו לאיש לבחור עבורכם, הבחירה היא שלכם.

באמונה שלמה

רונית

משבר אמון בעולם גן הילדים - ישראל 2018

בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי צופה באין ספור סרטונים,

 קוראת אין סוף תגובות, דעות, מחאות , ומה לא, אודות המסגרות לגיל הרך במדינת ישראל.

 אותי, כמו רבים אחרים מצער לדעת שרק בגלל אירוע מזעזע שקרה בחודש האחרון ,

 מתחילים לדבר על מה באמת קורה בתוך מסגרות הגיל הרך, וגני הילדים .

מצער לדעת שהנושא הזה במובן מסוים מאוד מעניין את הציבור ובמובן מסוים אינו מעניין את הציבור...... סתירה מוחלטת.

ואני שואלת את עצמי איך זה יכול להיות ? איך זה יכול להיות??
כי ההורים זה אנחנו, כולנו.

אני מכירה היטב את המסגרות לגיל הרך, ואת עולם גני הילדים, 

במשך שנים לא מעטות,

זה מה שאני יודעת לעשות, 

וזה מה שאני עושה , במגוון ובעשייה נרחבת.

אני חושבת שהשינוי צריך להגיע עכשיו ומהר,

 לא בסיסמאות,

 לא בדיבורים
לא במחאות ,

(את זה אני משאירה לפוליטיקאים, לפוליטיקאיות).

השינוי יגיע בעזרת העשייה היומיומית, 

והמאבק היום יומי   אצל כל מי שעוסק בתחום.

אם כל אחד יעשה את הטוב ואת הנכון בתחום ההשפעה שלו, 

מתוך ערכים פדגוגים דידקטיים כשטובת הילד מונחת לפניו.

אך ורק טובת הילד!!

 לא ההורים, לא הפיקוח, לא שר החינוך....וכדומה.
רק אז יתרחש שינוי אמיתי, ואני חוזרת ואומרת...טובת הילד!. 

לא טובת אינטרסים אישיים פוליטיים.

יש המון המון פוליטיקה רעה מסביב, זאת האמת.

נכון, ו"האמת" לא נעימה לאוזן,
 ועל "האמת" צריך לשלם,
 אני באופן אישי שילמתי מחיר יקר.

אבל זה לא מנע ממני להמשיך לדבוק באותה "אמת", באותו "קול" לא ערב לאוזן,

 גם שמצאתי את עצמי "לבד"...הרבה "לבד" , רוב הזמן "לבד".

המסגרת לגיל הרך מלידה עד שלוש חייבות להיות מפוקחות ע"י משרד החינוך,

 ועל משרד החינוך להטיב את דרכיו. נקודה, סימן קריאה.

מקווה לימים יותר מאירים
ואין לי ספק שהם יגיעו
רונית

לא להישאב לרכילות עם הורים אחרים

לא להישאב לרכילות עם הורים אחרים.
ממש לא!!
 להסתכל נטו דרך העיניים של הילד שלי,

 דרך הצרכים שלו,

הקשים שלו וכמובן ההצלחות שלו.

כי הוא זה שמעניין אותכם באמת.

יהיו לעיתים מצבים שבהם הורים  מסוימים,

מנסים לגרור אתכם וסוחפים אתכם,

לסיטואציה מסוימת.

 כדי לקבל  כוח,

מתוך האינטרסים והמניעים האישיים שלהם עצמם.

אשר נובעים,

מהמון המון סיבות, חששות,

פחד, תסכול,

ועוד כל מיני דברים שאני לא אגיד,

 כל אחד יכול להשלים לבד אם הוא יתחבר רגע לרחשי ליבו,

 וייזכר במניעים שונים שיש  לבני אדם, באופן כללי.

מאוד קל להישאב לתלונות של אחרים,

 בעיקר שכשאנחנו מוצפים בחששות פחדים וחרדות,

החוכמה לטפל בהן,

  בחרדות פחדים וחששות שלנוווווו

כי בסופו  של דבר אם נפעל מהמקומות הללו,

בדרך עקיפה אנחנו נפגע רק בילדינו אנו.

בדוק!!

הורים צעירים בתחילת המסע שלהם בהורות ובגידול הילד,
 לא רואים בהכרח  את המשך הדרך,
הם תקועים ב"כאן ועכשיו"
וה "כאן ועכשיו"  לעיתים מתעתע.

ה"כאן ועכשיו" הוא לא בהכרח  עניין של גיל צעיר או בוגר של הורים.
הוא לעיתים החלטה שמגיעים אליה בראשית ההורות, או לא. 
 היא דרך להסתכל על החיים.

אז תשאלו את עצמכם איזה דרך אימצתם לכם
הדרך של "כאן ועכשיו", הרגעי הוא המנצח??
או דרך של "תהליך" מסע ??

תשאלו, אבל באמת תשאלו

יחד עם זאת חשוב לי לחדד נקודה זו ולומר
שיש רגעים שחשוב שנחשוב על כאן ועכשיו,
כי לעיתים הרגע הזה לא ישוב.

אבל  כשאני מדברת על  
דפוס חיים של "כאן ועכשיו"
אני מתכוונת לנקודת מבט כללית של לראות רק את הרגע
ולדחוק מחשבות עתידיות.
זאת הכוונה  בדפוס חיים של "כאן ועכשיו"

ולכן הכל תלוי בנו,
תלוי במבנה האישיות של כל הורה/אדם.
בדפוסי החינוך שלו עצמו המוכרים לו
וברמת ההתפתחות האישית שלו

המסר העיקרי שלי מפוסט זה הוא:

אתם מהווים   מראה לילדים שלכם
איך שתנהגו, תחשבו, תאמינו, תפעלו,
כך גם  הם ברוב המקרים .
אל תקלו ראש בעניין.

חומר למחשבה....

באמונה שלמה
רונית 

הוא, זה לא אתם!! האם אתם באמת מכירים את הילד שלכם?

הוא זה לא אתם- האם אתם באמת מכירים את הילד שלכם?

 זה ישמע לכם מוזר,

אבל לא תמיד הורים באמת מכירים את הילדים שלהם,

כי החבור הוא סימביוטי,

אין באמת ניתוק ממשי מהילד.

הורים רבים, בעיקר אימהות,

מחוברים קשר סימביוטי לא מנותק מהילד שלהם.

חיבור  אמיתי

 מצריך רמת מודעות מאוד גבוהה,

בכדי באמת לראות את הילד  כישות נפרדת.

במטרה לתת לו להתפתח באופן עצמאי.

אבל  אם נשתדל להסתכל על הילד שלנו ממבט חיצוני,

הווה אומר,

נהיה מסוגלים לזהות היכן החזקות שלו,

הקשיים שלו,

הכישרונות שלו,

היכן הוא עשה תהליך התפתחותי משמעותי,

היכן הוא קפץ מדרגה וכדומה.

זה אינו בהכרח תהליך  טבעי אצל הורה,

כי  בד"כ הורה מתבונן על הילד שלו ממקום החיבור,

מחבל הטבור.

אך אם נלמד להתבונן על הילד שלנו

 בניתוק מוחלט  מהחוויה שלנו כהורים עד כמה שניתן ,

אנחנו נעשה עימו ואיתנו חסד!

כי זה  אינו הסיפור שלנו ,

זה הסיפור שלו,

הוא..... זה  לא  אנחנו,

לפעמים  כולנו מתבלבלים בעובדה הזאת ,

יש צורך להזכיר את זה היטב לעצמינו.

החוכמה בהרות, על פי השקפת עולמי,

היא לצעוד לצידו של הילד שלנו, במסע שלו עצמו.

ולעזור לו ולנו במקביל לנתק את החוט המחבר,

חבל הטבור ביני ובין הילד.

ולראות אותו כפי שהוא,

ישות נפרדת.

זה הדבר הכי קשה ואתגרי שיש להורה, לפי דעתי.

ממיליון שיחות שהיו לי עם הורים

זאת אחת הנקודות המשמעותית והעצמותיות

בכדי באמת להבין את חווית ההורות.

תודה שקראתם עד הסוף 

רונית

לא תמיד כולם יאהבו אותנו ...וזה בסדר.

כשהבן שלי היה בכיתה ה' או ו', הוא אמר לי פעם:

"אימא,  המורה הזאת מחפשת אותי..."

אני שידעתי לקרוא את הסיטואציה,

על סמך עוד כמה סיטואציות שקרו איתו  במהלך אותה תקופה,

 ידעתי לענות לו ולומר לו :

"היא ממש לא מחפשת אותך, יש לה את החיים שלה, והעניינים שלה

אתה מפטפט, ומפריע, תאפס את עצמך"

זה אולי לא היה בנוסח הזה שאמרתי

אבל הרעיון שניתב אותי כאימא, היה למעשה ,

להעביר לו אחריות על ההתנהלות שלו

ושלא כולם חייבים לאהוב אותו, או ללטף אותו,

הוא כבר ילד גדול , לא בגן

והייתה לי אחריות לשחרר אותו מהחוויה הזאת שלו,
חוויה של גוננות יתר , הכלה, והבנה,

שכל הורה מצפה שהילד שלו יקבל מהמורים בבית הספר.

המטרה  שלי הייתה,   להעצים אותו!

וכן, החיים ממש לא הוגנים, אני יודעת!

לימים כשהילד הזה הלך לצבא, ועמד במצבים מורכבים ,

מאתגרים, פיזיים ונפשיים  לא מעט.

הוא סיפר לי על כך שהמפקד שלו,  
לא מאפשר לו תפקיד שהוא מאוד רוצה.

אבל מאוד , מאוד, מאוד רוצה!!
מכירים מצבים כאלה?
ברור שכן, זה פוגש אותנו כהורים לא מעט. 

אני כאימא,  נצבט לי הלב,

אבל ידעתי שאני חייבת, אבל חייבת, ועוד פעם חייבת,

 לקחת את זה כשיעור לחיים.

השיעור לחיים היה:

1. לא כולם יאהבו אותך.

2. לא כולם יחשבו שאתה  מוצלח

3. יש, ויהיו עוד המון הזדמנויות בחיים

4. אף אחד לא מחליט מה הוא גבול היכולת שלך

רק אתה!!

אם  משהו חושב שהיה לי פשוט,  או קל  לעמוד במקום הזה

אז ממש לא!

הבטן שלי התהפכה.

ובנוסף  עוד  הייתי צריכה לשכנע אותו שזאת לא קלישאה, אלה דרך הסתכלות שלי על החיים

(מה לעשות,  הילד שלי קצת יותר מתוחכם ממני למזלי )

אבל אני ידעתי שאני כאימא חייבת  לספר לו את האמת על החיים האלה, 
אבל ממקום של 
עוצמה, חוסן, ואמונה

כי ככה זה בחיים!!

אז מה המסר שלי מהסיפורים האלה ? (תמיד זה נגמר אצלי במסר):

כל פעם אנחנו מרחיבים את השיח עם הילדים שלנו

כל פעם אנחנו מדברים יותר "אמת על החיים"

כדי שהם יפגשו עם החיים, יהיו להם כלים להתמודד

להורים יש אשליה, שהם "שולטים " על החיים של הילד שלהם

והאמת שהם , ז"א אנחנו טועים.

אין לנו באמת שליטה!!

אבל יש לנו תפקיד: 
לאהוב אותם ללא תנאי

להיות עבורם ברגעי משבר, ומאידך גם ברגעי שמחה

ולתת להם כלים לחיים.

רונית

הילד אינו רק "תלמיד ", תכניסו את זה טוב טוב לראש

הילד אינו רק תלמיד תכניסו את זה טוב טוב לראש/

ישנה נטייה רווחת להסתכל על הילד,

 בתקופת שהותו בבית הספר'

כאילו היה תלמיד,

ורק תלמיד. 

מה שמעניין לכאורה זה,

כמה הוא קיבל במבחן ?

איזה מגמה הוא ?

כמה יחידות לימוד הוא לומד ?

בעיקר כמה הוא במתמטיקה ? 

בקיצור,

היכן הוא  בהשוואה לאחרים?

כי המערכת דואגת כל הזמן להזכיר זאת לכולם,

הורים ותלמידים כאחד.

מה שאני טוענת הוא ,

 שילד (ואדם בכלל )

 הוא אוסף של כישרונות,

 יכולות,

מסוגלות,

ייחוד.

כל אחד נולד עם כשרון זה או אחר,

עם סקרנות טבעית, אהבות, העדפות.

החובה  שלנו, לעזור לו לגלות ,

 לטפח, ולאפשר לו להיות מי שהוא באמת.

אז לבית הספר צריך ללכת זאת משימת חייו של הילד.

להכין שעורי בית, ללמוד למבחנים,

לשתף פעולה עם כללי בית הספר וכו וכו ,

על זה אין ויכוח בכלל, זאת העבודה שלו.

מאידך,

יש צורך להשקיע בכישרונות של הילד,

כי המסגרת החינוכית  היא רק צד אחד מעולמו . 

חוגים, תחביבים, תחומי ענין  חזקות,

חייבים לפתח במקביל לבית הספר.

 חשוב שההורה יהיה מכוון לזה כבר מראשית התהליך.

לימודים הישגים זה רק צד אחד של החיים,

הדרך עוד רבה וארוכה, האפשרויות רבות ,

כל שלב הוא רק צעד קטן במסע חיינו,

כהורים מוטלת עלינו האחריות להזכיר לעצמינו פרופורציות לחיים.

מה שאני ממליצה הוא ,

להבין את חשיבותם ומקומם של חוגים, תחביבים,

חינוך בלתי פורמלי.

כי הוא מעצב את דמותו של הילד לא לפחות אם לא יותר

ולמה ?

כי, כשאני עוסק במשהו שאני אוהב, רוצה, טוב בו,

אני נותן ביטוי לעצמי,

אני לומד את הכוחות שלי,

אני לומד להעריך את עצמי.

אני בונה את הדימוי והבטחון עצמי שלי.

ולהורים יש חלק בכך.

כל הורה יבדוק את היחס והתפיסה שלו  לגבי חוגים.

איך נבחרים החוגים , כמה חוגים ילד משתתף, באיזה גיל ?

בגילאים הצעירים, אין בהכרח צורך בחוגים,

כי ילדים מוצפים מפעילויות, והתמודדויות גם ככה.

צריך פשוט  לאפשר להם מרחב מחייה ועשייה .

כמות  החוגים שילד ישתתף בהם יהיו בהדרגה,

בהתאם למידת השתלבותו והסתגלותו לבית הספר.

ככל שעולים בגיל ניתן בהחלט להוסיף עוד חוגים.

לבנות מערכת כזאת שמצד אחד יש בה עניין,

ומאידך  מאווררת,

בכדי לאפשר לילד לנשום....לחלום.....

ומה החלום שלך?

נקודה למחשבה

רונית