המפתח בידי ההורה -הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך

הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך  - המפתח בידי ההורה

לאורך כל שנות עבודתי כמחנכת בגיל הרך,

 עוד בראשית דרכי  זיהיתי את הנקודה המשמעותית ביותר בתוך מרחב העשייה בגני ילדים-

 תקשורת גננת הורים. 

היה לי ברור באופן אינטואיטיבי שזהו המפתח להצלחה בגן.

לאורך שנות  עבודתי,  נשארתי נאמנה לרעיונות שהאמנתי בהם, והערכים הללו רק הלכו והתחזקו.

אך היה גם מה שהשתנה.

 בתחילת הדרך, אחוזים  נמוכים מתוך העבודה של גננת תועלה לעבודה עם הורים,

 והשאר לפדגוגיה ודידקטיקה, ז"א לילד.

כיום נוצר היפוך, הגננת אינה רק גננת, היא מנהלת גן.

 יש לה אופרציה שלמה של תפעול,

 ואחוזים גבוהים מתועלים לעבודה עם הורים, והמעטים לפדגוגיה ודידקטיקה.

יש אומנם  הטוענים ש "פעם היה יותר טוב", 

ש "המורים של פעם היו איכותיים יותר", וכדומה,  

אני חושבת  שזוהי מהמורה  מחשבתית שהרבה אנשים נוטים ליפול בה,  וההיפך הוא הנכון.  

היום יש שפע, אפשרויות, הזדמנויות, מקומות,  שפעם היו נחלתם של מעטים  בכול תחומי  העשייה.

אנחנו רק צריכים לעשות סדר בשפע, לדלל , ולבחור את מה שמתאים לנו.

החיים דינמיים, תנועה ספיראלית של השתנות וההתפתחות אנושית, שצריך להבין ולפעול בהתאם.

ובהקשר לחינוך, ההורים השתנו, המורים השתנו ,הילדים השתנו  כולנו השתנינו- זאת עובדה, ועם עובדה זאת אנחנו צועדים קדימה.

לאורך כול שנות עבודתי הדרכתי והנחתי הורים, במסעי, פגשתי את התאוריה של אדלר,

שם למדתי מונחים חדשים,כמו תחושת שייכות, אומנות העידוד, חזון הורי, תוצאות טבעיות, הגיוניות, ועוד.  המונחים היו חדשים,  אבל לא הדרך, זאת תמיד הייתה דרכי,  זה היה  המודל שלי,

 וממודל אינטואיטיבי, זה הפך למודל מודע.

המסקנה העיקרית שגיליתי  במסעי זה, שהמפתח והרצון  בידי ההורה.

ולכן מנחה, לא יכול לרצות בשביל ההורה, לא יכול להחליט שהורה מסוים "חייב עזרה".  אם ההורה לא יגיע למסקנה זאת לבדו, זה דומה לניסיון לשבור קיר בטון עם פטיש מפלסטיק.

תפקידו של  המנחה , לזהות האם יש שם רצון, פניות, כי ברגע שיש שם פניות ורצון, רק אז ניתן לעשות שינוי, יחד .

ברגע שהפתח אטום, ההמלצה שלי  פשוט להרפות, לתת כבוד להורה שממול, על הקצב שלו, זאת זכותו, זאת הדרך שלו, ולהבין יש דברים שמגיעים בשלבים מאוחרים יותר.

מנחה צריך שיהיה לו האומץ להציב  להורה מראה, לשקף, הרבה פעמים הורה לא ירגיש נוח, 

אבל זה חלק מהתהליך.

 כשאנחנו מדברים בסיסמאות, זה לא יעיל . 

כי כולם יודעים מה צריך לעשות.

 בעולם הטכנולוגי שאנו חיים בו הידע מוצף ונגיש, כולם באמת יודעים מה צריך לעשות, העניין הוא בביצוע.

מנחה טוב יעביר את המסר שהמפתח להצלחה והתשובות,  אצל ההורה בלבד.

ואני, באופן אישי, כשאני נצבת מול הורה, אני מתחברת  לאינטואיציה  אני מרגישה  האם יש שם חיבור  רגשי,  לא לראש.  בראש כולם מהנהנים, אני רוצה לדעת אם האדם שמולו אחרי שהוא "עוזב אותי" הוא יקום ויעשה מעשה, אם הנעתי אותו לפעולה (בז'רגון המקצועי).

צריך בשביל זה  הרבה צניעות, צריך להבין שלא הכול בידיים שלי, המנחה,   להורה יש הרבה בעניין.

ויש לכך לא מעט  סיבות, יכול להיות שהפחד משתק אותו, הוא נתון ב "נקודת  עיוורון", יש בו הרצון והצורך להישאר ב"אזור הנוחות", ואם הוא לא  ירצה בכול מאודו, זה פשוט לא יקרה, זה החוזה בין מנחה להורה, ע"פ ראות עיניי .

ולהורים אני אומרת,

 לפני שאתם פונים לאנשי מקצוע,

 תחשבו היטב אם אתם  פנויים לעשות שינוי, 

כי יהיה שם הרבה פעמים כאב, אבל אלה הם כאבי גדילה. 

והתוצאות שוות את המאמץ והכאב.

תבחרו היטב את אנשי המקצוע, מידת בקיאותו, הניסיון והרקע המקצועי שלו,

 עד כמה הוא מדבר את עצמו, לא את התאוריה, עד כמה הוא חי אותה,

 מיישם אותה כי  מדובר בדיני נפשות,  ניתן לעשות נזק אם  מטפל לא יודע את גבול המקצוע .

אל תתנו לאיש לבחור עבורכם, הבחירה היא שלכם.

באמונה שלמה

רונית

איכותית מדיי

ב -2010   כשהייתי בשנת חל"ת,  שלחתי קורות חיים למשרת מנהלת מעון.

שלחתי כמה וכמה קורות חיים, והלכתי ללא מעט ראיונות עבודה כמנהלת במעונות של התמת,

ויצו נעמת,  וכו', לאף אחד מהם לא התקבלתי, 

במקרה הטוב חזרו אליי במקרה הפחות שזה היה הרוב, אפילו לא טרחו ליידע אותי מה התשובה.

כל פעם זה עלה לי במחיר של ים דמעות וכאב של אכזבה, איך זה יכול להיות שאני לא "מתקבלת" איך זה יכול להיות שאני באה עם כל הנתונים האפשריים, ניסיון של מורה גננת, בישראל בארה"ב,  תואר שני מנחת הורים , ואני לא מתקבלת לכל הרוחות והשדים ?

וכל ראיון שעברתי היה ראיון ארוך מיגע, בחדר ישבו מספר "מכובדים, ומכובדות".

עד שבאחד הראיונות ירד לי האסימון, אני  איכותית מדי  ((overqualified  מה שנקרא.

את זה הבנתי דרך אחד הממונים שראיין אותי אמר לי את זה  בדרך עקיפה : "למה שניקח אחת כמוך?

 אנחנו לא יכולים לשלם לך יותר, במשרד החינוך את מקבלת יותר".

אני זוכרת נשארתי המומה,

 לא רק בגלל שהייתי מוכנה לעבוד עבור הפרוטות שהם הציעו לי,

 המומה בעיקר על הגישה והתפיסה שמחנכות לגיל הרך צריכות לקבל פרוטות כי זה מה שמגיע לה ומה שמגיע בעקיפין לכולנו, אנחנו כחברה.

ואני אינני מדברת רק על מנהלות, 

אני בהחלט מדברת על צוות נרחב של גננות, מטפלות סייעות אחראיות כיתה.

תקציב!! 

הכל עניין של תקציב, יש כסף בקופה הציבורית וכדאי שהוא ילך למקומות הנכונים, 

להכשרה מקיפה, לפיקוח איכותי הולם מכבד ואמין.

ועד שהמדינה לא תיקח את זה תחת חסותה ברצינות גמורה,  תשקיע תקציב בעניין ,

 אנחנו כולנו נמשיך לצפות בסרטונים המזעזעים של טלטול תינוקות חסרי ישע.

בושה וכלימה לכולנו כחברה.

רונית

משבר אמון בעולם גן הילדים - ישראל 2018

בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי צופה באין ספור סרטונים,

 קוראת אין סוף תגובות, דעות, מחאות , ומה לא, אודות המסגרות לגיל הרך במדינת ישראל.

 אותי, כמו רבים אחרים מצער לדעת שרק בגלל אירוע מזעזע שקרה בחודש האחרון ,

 מתחילים לדבר על מה באמת קורה בתוך מסגרות הגיל הרך, וגני הילדים .

מצער לדעת שהנושא הזה במובן מסוים מאוד מעניין את הציבור ובמובן מסוים אינו מעניין את הציבור...... סתירה מוחלטת.

ואני שואלת את עצמי איך זה יכול להיות ? איך זה יכול להיות??
כי ההורים זה אנחנו, כולנו.

אני מכירה היטב את המסגרות לגיל הרך, ואת עולם גני הילדים, 

במשך שנים לא מעטות,

זה מה שאני יודעת לעשות, 

וזה מה שאני עושה , במגוון ובעשייה נרחבת.

אני חושבת שהשינוי צריך להגיע עכשיו ומהר,

 לא בסיסמאות,

 לא בדיבורים
לא במחאות ,

(את זה אני משאירה לפוליטיקאים, לפוליטיקאיות).

השינוי יגיע בעזרת העשייה היומיומית, 

והמאבק היום יומי   אצל כל מי שעוסק בתחום.

אם כל אחד יעשה את הטוב ואת הנכון בתחום ההשפעה שלו, 

מתוך ערכים פדגוגים דידקטיים כשטובת הילד מונחת לפניו.

אך ורק טובת הילד!!

 לא ההורים, לא הפיקוח, לא שר החינוך....וכדומה.
רק אז יתרחש שינוי אמיתי, ואני חוזרת ואומרת...טובת הילד!. 

לא טובת אינטרסים אישיים פוליטיים.

יש המון המון פוליטיקה רעה מסביב, זאת האמת.

נכון, ו"האמת" לא נעימה לאוזן,
 ועל "האמת" צריך לשלם,
 אני באופן אישי שילמתי מחיר יקר.

אבל זה לא מנע ממני להמשיך לדבוק באותה "אמת", באותו "קול" לא ערב לאוזן,

 גם שמצאתי את עצמי "לבד"...הרבה "לבד" , רוב הזמן "לבד".

המסגרת לגיל הרך מלידה עד שלוש חייבות להיות מפוקחות ע"י משרד החינוך,

 ועל משרד החינוך להטיב את דרכיו. נקודה, סימן קריאה.

מקווה לימים יותר מאירים
ואין לי ספק שהם יגיעו
רונית

השבוע ניזכרתי במשהו (סיפור לבעלי עסקים ובכלל)

לפני שנתיים בערך לימדתי במכללה מסוימת כפרילנס,
מכללה  שמאוד רציתי ללמד, לאחר תקופת מסוימת הפסיקו לפנות אלי.

הצטערתי מאוד,

אבל אני כהרגלי מנסה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, 

לא מרפה.אבל נאדה, שום דבר , 

כל פעם שומעת סיפור אחר
"עוד לא ניפתח קורס"
" לא היה מכרז"
"המכרז הסתיים"
 בקיצור, סיפורי אלף לילה ולילה...

ואז הרפתי, המשכתי לדרכי..אבל משהו לא הסתדר לי.
כי אני יודעת שהיתי שם תותחית...
 אני בהחלט מודעת לעצמי, אחרי כל כך הרבה שנים.

ואז לפתע לפני חודשיים בערך,
באחד מהשיעורים שאני מלמדת במכללה אחרת,
 מגיעות אליי שתי מפקחות לתצפית (כמה אני אוהבת את זה, בעיקר פיקוח)

בסוף השיעור שהיה מעלף כמובן (סליחה על חוסר הצניעות)
תוך כדי שאנחנו מדברות על השיעור,
והן מרעיפות עליי שבחים, 
 החלטתי לנצל את המומנטום ולשאול אותן מה קרה באותה מכללה שלא המשיכה ללפנות אליי.

ולהלן תשובתם עם המון ציחקוקים :
 "רוניתי היתה שם פוליטיקה איומה, 

ברגע ששאר המרצות הבינו שהתעריף השעתי שלך היה גבוה משל כולן, 

הם הידרו אותך משיבוץ"

אז רק לידיעה כללית,
בשוק הציבורי יש תעריפים שעתיים,
והתעריף ניקבע על סמך,
נתונים אישים, הכשרה, תעודות, ניסיון וכ"ו
 אז שלי היה הכי גבוה.

מה המסר שלי מהסיפור?
תמשיכו לפעול,
אל תרפו,
תבינו שיש פוליטיקה, תלמדו לשחק את המשחק
 תקשיבו לבטן שלכם לעיתים

שיהיה לכם אחלה שבוע
 רונית