"תופעת העדר" בגני הילדים

"תופעת העדר" בגני הילדים
----------------------------------------------------

בעיה רווחת בגני ילדים היא "תופעת העדר".

זה קורה כשהורה או הורים מפיצים שמועות לא מבוססות על הגן או הגננת,

שיוצאות מפרופורציה,

מתעצמות,

ומבעירות את השטח.

השמועות גוררות אל תוך הדינמיקה הורים אחרים,

שמתוך חרדה,

אינטרסים,

אדישות,

או אי הכרת העובדות מצטרפים כמו עדר להתלהמות ,

בלי לבחון את עמדתם האישית.

במקרים חמורים יותר קיימת מעורבות של סייעת,

שחוברת להורה אחד או קבוצת הורים מתוך מניעים אישיים ורצון להשיג טובת הנאה לעצמה.

בכך היא מסכנת גם את שמה הטוב של הגננת וגם את תדמית המערכת.

גן ילדים הוא מלשון להגן, הוא אמור להגן על ילדינו.

לכן הנורא בתופעת העדר בתוך גני הילדים הוא שהוא גורם לתוצאה הפוכה:

במקום שהאנרגיה של הצוות החינוכי תהיה מתועלת לטובת הילדים,

היא שואבת את האנרגיות מטובת הילדים לעיסוק בפוליטיקה ובתקשורת .

קחו דקה למחשבה 

באמונה שלמה
רונית

גבולות בגן ילדים ....לא מה שחשבתם

הכל בחיים זה עניין של גבולות, הגדרת תפקידים, ואכיפתם, 

זאת מסקנה נחרצת שאני דבקה בה המון שנים ובעיקר בזמן האחרון.

מי שמכיר אותי יודע שעולמי הוא עולם גן הילדים,

 ואני מדברת הרבה מאוד פעמים מגרונן של גננות שקולן לא נשמע.

אבל הפעם אני רוצה לדבר מגרונה של סייעת שגרונה לא נשמע ,

 עבור כל הסייעות המדהימות שעובדות בגני הילדים במדינת ישראל.

אז ככה: 

לאחרונה שמעתי על סייעת מדהימה בגן ילדים, 

שעובדת בתחום הרבה מאוד שנים,

 קבועה במערכת, 

אהובה עי" צוות הגן, 

הורים וכמובן ילדים....בשתי מילים- אישה נדירה.

ואז ביום בהיר אחד היא מגיעה לעבוד בגן חדש,

 עם גננת שמעולם לא הכירה, 

אחת לשבוע במסגרת תנאי העבודה שלה הרגילים,

 כי מי שמכיר את גני הילדים העירוניים יודע שבכל שנה יש שיבוצים חדשים,

 כי המערכת משתנה אחת לשנה (גננות יוצאות לשבתון, פורשות, גן נסגר וכדומה וכדומה).

מהרגע שבו דרכה בגן הילדים היה לאותה גננת להעיר לה הערה פוגענית,

 שאין לה שום קשר להגדרת התפקיד,

 אלה נגעה בפסים אישיים,

 עד כדי כך שאותה סייעת נעלבה עד עמקי נשמתה ,

 והלכה הביתה בוכייה , 

מרוסקת

 פגועה

, ותחושת חוסר אונים.

חשוב לי לציין כאן שגננות בגן עירייה אינן המעסיקות של הסיעות,

 הן מנהלות גן, 

והתפקיד שלהן אמור להימדד מתוקף התפקיד ולא העסקת הסייעת

 (במאמר מוסגר הן לא אמורות לתת לסייעת הערכה באמצע שנה, אבל זה כבר לפוסט אחר).

אחרי כמה ימים של התעשתות מצד אותה סייעת, וכמה שיחות עידוד שהיא קבלה,

היא החליטה לפנות למעסיק הישיר שלה , הווה אומר הרשות המקומית,

 ודרשה בכל תוקף שיחת משותפת,

 עם האחראית על הגננת הלא היא מפקחת גן הילדים מטעם משרד החינוך.

כל אחת והמעסיק שלה.

יש לציין שאותה סייעת קבלה תמיכה מלאה מהמעסיק שלה, 

הווה אומר הרשות המקומית,

 ואותה גננת התנצלה,

 ובסופה של הפגישה שהייתה מעין גישור, 

וההחלטה המשותפת הייתה לצאת לדרך חדשה.

אבל כמו שהרבה מאתנו יודעים ש "עץ עקום לא ניתן ליישר", 

ולא תמיד "מתפלקת" לנו אמירה כזאת או אחרת מהפה ,

 אלה זאת המראה והבבואה המכוערת של אותו אדם, במקרה הזה , אותה גננת.

ואחרי מפגש נוסף או שנים היא חזרה לסורה,

 הווה אומר להתייחס ביחס מתנשא ומזלזל לאותה סייעת.

גם הפעם אותה סייעת, 

אחרי ימים של בכי, פגיעה, ושיחות עידוד שהיא קבלה, חזרה למעסיק שלה , 

ז"א הרשות המקומית לדווח על העניינים, הפעם, ושוב יאמר לזכותה של הרשות המקומית,

 ע"פ דרישה של אותה סייעת החליטה הרשות לתת לה גן אחר באותו יום בשבוע שהיא עבדה באותו הגן.

אז למה אני כותבת את כל זה :

1. האירוע נפתר במקרה הזה באופן מקצועי ביותר ע"י הרשות המקומית ( לא תמיד אירועים מעין אלו אכן נפתרים באופן הזה)

2. גן הילדים הוא מקום מורכב בהיבט של תקשורת בינאישית, ויש צורך לנהל אותו נכון ומקצועי, כשערכים פדגוגיים, דידקטיים מנחים אותנו (ולא משהו אחר- מי כמוני יודעת)

3. אותה סייעת ידעה ולמדה (כי בחיים לומדים) לנהל את הסיטואציה היטב.

4. אותה סייעת למרות שהיא הרויחה, ובגדול (ע"פ ראות עיניי), 

עדין מתהלכת בתחושה קשה של השפלה(ועל כך אין מחילה).

5. זה לא משנה מה אני חושבת זה משנה מה אותה סייעת מרגישה.

נקווה לימים מאירים וטובים יותר בגני הילדים
רונית

המפתח בידי ההורה -הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך

הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך  - המפתח בידי ההורה

לאורך כל שנות עבודתי כמחנכת בגיל הרך,

 עוד בראשית דרכי  זיהיתי את הנקודה המשמעותית ביותר בתוך מרחב העשייה בגני ילדים-

 תקשורת גננת הורים. 

היה לי ברור באופן אינטואיטיבי שזהו המפתח להצלחה בגן.

לאורך שנות  עבודתי,  נשארתי נאמנה לרעיונות שהאמנתי בהם, והערכים הללו רק הלכו והתחזקו.

אך היה גם מה שהשתנה.

 בתחילת הדרך, אחוזים  נמוכים מתוך העבודה של גננת תועלה לעבודה עם הורים,

 והשאר לפדגוגיה ודידקטיקה, ז"א לילד.

כיום נוצר היפוך, הגננת אינה רק גננת, היא מנהלת גן.

 יש לה אופרציה שלמה של תפעול,

 ואחוזים גבוהים מתועלים לעבודה עם הורים, והמעטים לפדגוגיה ודידקטיקה.

יש אומנם  הטוענים ש "פעם היה יותר טוב", 

ש "המורים של פעם היו איכותיים יותר", וכדומה,  

אני חושבת  שזוהי מהמורה  מחשבתית שהרבה אנשים נוטים ליפול בה,  וההיפך הוא הנכון.  

היום יש שפע, אפשרויות, הזדמנויות, מקומות,  שפעם היו נחלתם של מעטים  בכול תחומי  העשייה.

אנחנו רק צריכים לעשות סדר בשפע, לדלל , ולבחור את מה שמתאים לנו.

החיים דינמיים, תנועה ספיראלית של השתנות וההתפתחות אנושית, שצריך להבין ולפעול בהתאם.

ובהקשר לחינוך, ההורים השתנו, המורים השתנו ,הילדים השתנו  כולנו השתנינו- זאת עובדה, ועם עובדה זאת אנחנו צועדים קדימה.

לאורך כול שנות עבודתי הדרכתי והנחתי הורים, במסעי, פגשתי את התאוריה של אדלר,

שם למדתי מונחים חדשים,כמו תחושת שייכות, אומנות העידוד, חזון הורי, תוצאות טבעיות, הגיוניות, ועוד.  המונחים היו חדשים,  אבל לא הדרך, זאת תמיד הייתה דרכי,  זה היה  המודל שלי,

 וממודל אינטואיטיבי, זה הפך למודל מודע.

המסקנה העיקרית שגיליתי  במסעי זה, שהמפתח והרצון  בידי ההורה.

ולכן מנחה, לא יכול לרצות בשביל ההורה, לא יכול להחליט שהורה מסוים "חייב עזרה".  אם ההורה לא יגיע למסקנה זאת לבדו, זה דומה לניסיון לשבור קיר בטון עם פטיש מפלסטיק.

תפקידו של  המנחה , לזהות האם יש שם רצון, פניות, כי ברגע שיש שם פניות ורצון, רק אז ניתן לעשות שינוי, יחד .

ברגע שהפתח אטום, ההמלצה שלי  פשוט להרפות, לתת כבוד להורה שממול, על הקצב שלו, זאת זכותו, זאת הדרך שלו, ולהבין יש דברים שמגיעים בשלבים מאוחרים יותר.

מנחה צריך שיהיה לו האומץ להציב  להורה מראה, לשקף, הרבה פעמים הורה לא ירגיש נוח, 

אבל זה חלק מהתהליך.

 כשאנחנו מדברים בסיסמאות, זה לא יעיל . 

כי כולם יודעים מה צריך לעשות.

 בעולם הטכנולוגי שאנו חיים בו הידע מוצף ונגיש, כולם באמת יודעים מה צריך לעשות, העניין הוא בביצוע.

מנחה טוב יעביר את המסר שהמפתח להצלחה והתשובות,  אצל ההורה בלבד.

ואני, באופן אישי, כשאני נצבת מול הורה, אני מתחברת  לאינטואיציה  אני מרגישה  האם יש שם חיבור  רגשי,  לא לראש.  בראש כולם מהנהנים, אני רוצה לדעת אם האדם שמולו אחרי שהוא "עוזב אותי" הוא יקום ויעשה מעשה, אם הנעתי אותו לפעולה (בז'רגון המקצועי).

צריך בשביל זה  הרבה צניעות, צריך להבין שלא הכול בידיים שלי, המנחה,   להורה יש הרבה בעניין.

ויש לכך לא מעט  סיבות, יכול להיות שהפחד משתק אותו, הוא נתון ב "נקודת  עיוורון", יש בו הרצון והצורך להישאר ב"אזור הנוחות", ואם הוא לא  ירצה בכול מאודו, זה פשוט לא יקרה, זה החוזה בין מנחה להורה, ע"פ ראות עיניי .

ולהורים אני אומרת,

 לפני שאתם פונים לאנשי מקצוע,

 תחשבו היטב אם אתם  פנויים לעשות שינוי, 

כי יהיה שם הרבה פעמים כאב, אבל אלה הם כאבי גדילה. 

והתוצאות שוות את המאמץ והכאב.

תבחרו היטב את אנשי המקצוע, מידת בקיאותו, הניסיון והרקע המקצועי שלו,

 עד כמה הוא מדבר את עצמו, לא את התאוריה, עד כמה הוא חי אותה,

 מיישם אותה כי  מדובר בדיני נפשות,  ניתן לעשות נזק אם  מטפל לא יודע את גבול המקצוע .

אל תתנו לאיש לבחור עבורכם, הבחירה היא שלכם.

באמונה שלמה

רונית

הוא, זה לא אתם!! האם אתם באמת מכירים את הילד שלכם?

הוא זה לא אתם- האם אתם באמת מכירים את הילד שלכם?

 זה ישמע לכם מוזר,

אבל לא תמיד הורים באמת מכירים את הילדים שלהם,

כי החבור הוא סימביוטי,

אין באמת ניתוק ממשי מהילד.

הורים רבים, בעיקר אימהות,

מחוברים קשר סימביוטי לא מנותק מהילד שלהם.

חיבור  אמיתי

 מצריך רמת מודעות מאוד גבוהה,

בכדי באמת לראות את הילד  כישות נפרדת.

במטרה לתת לו להתפתח באופן עצמאי.

אבל  אם נשתדל להסתכל על הילד שלנו ממבט חיצוני,

הווה אומר,

נהיה מסוגלים לזהות היכן החזקות שלו,

הקשיים שלו,

הכישרונות שלו,

היכן הוא עשה תהליך התפתחותי משמעותי,

היכן הוא קפץ מדרגה וכדומה.

זה אינו בהכרח תהליך  טבעי אצל הורה,

כי  בד"כ הורה מתבונן על הילד שלו ממקום החיבור,

מחבל הטבור.

אך אם נלמד להתבונן על הילד שלנו

 בניתוק מוחלט  מהחוויה שלנו כהורים עד כמה שניתן ,

אנחנו נעשה עימו ואיתנו חסד!

כי זה  אינו הסיפור שלנו ,

זה הסיפור שלו,

הוא..... זה  לא  אנחנו,

לפעמים  כולנו מתבלבלים בעובדה הזאת ,

יש צורך להזכיר את זה היטב לעצמינו.

החוכמה בהרות, על פי השקפת עולמי,

היא לצעוד לצידו של הילד שלנו, במסע שלו עצמו.

ולעזור לו ולנו במקביל לנתק את החוט המחבר,

חבל הטבור ביני ובין הילד.

ולראות אותו כפי שהוא,

ישות נפרדת.

זה הדבר הכי קשה ואתגרי שיש להורה, לפי דעתי.

ממיליון שיחות שהיו לי עם הורים

זאת אחת הנקודות המשמעותית והעצמותיות

בכדי באמת להבין את חווית ההורות.

תודה שקראתם עד הסוף 

רונית

לא תמיד כולם יאהבו אותנו ...וזה בסדר.

כשהבן שלי היה בכיתה ה' או ו', הוא אמר לי פעם:

"אימא,  המורה הזאת מחפשת אותי..."

אני שידעתי לקרוא את הסיטואציה,

על סמך עוד כמה סיטואציות שקרו איתו  במהלך אותה תקופה,

 ידעתי לענות לו ולומר לו :

"היא ממש לא מחפשת אותך, יש לה את החיים שלה, והעניינים שלה

אתה מפטפט, ומפריע, תאפס את עצמך"

זה אולי לא היה בנוסח הזה שאמרתי

אבל הרעיון שניתב אותי כאימא, היה למעשה ,

להעביר לו אחריות על ההתנהלות שלו

ושלא כולם חייבים לאהוב אותו, או ללטף אותו,

הוא כבר ילד גדול , לא בגן

והייתה לי אחריות לשחרר אותו מהחוויה הזאת שלו,
חוויה של גוננות יתר , הכלה, והבנה,

שכל הורה מצפה שהילד שלו יקבל מהמורים בבית הספר.

המטרה  שלי הייתה,   להעצים אותו!

וכן, החיים ממש לא הוגנים, אני יודעת!

לימים כשהילד הזה הלך לצבא, ועמד במצבים מורכבים ,

מאתגרים, פיזיים ונפשיים  לא מעט.

הוא סיפר לי על כך שהמפקד שלו,  
לא מאפשר לו תפקיד שהוא מאוד רוצה.

אבל מאוד , מאוד, מאוד רוצה!!
מכירים מצבים כאלה?
ברור שכן, זה פוגש אותנו כהורים לא מעט. 

אני כאימא,  נצבט לי הלב,

אבל ידעתי שאני חייבת, אבל חייבת, ועוד פעם חייבת,

 לקחת את זה כשיעור לחיים.

השיעור לחיים היה:

1. לא כולם יאהבו אותך.

2. לא כולם יחשבו שאתה  מוצלח

3. יש, ויהיו עוד המון הזדמנויות בחיים

4. אף אחד לא מחליט מה הוא גבול היכולת שלך

רק אתה!!

אם  משהו חושב שהיה לי פשוט,  או קל  לעמוד במקום הזה

אז ממש לא!

הבטן שלי התהפכה.

ובנוסף  עוד  הייתי צריכה לשכנע אותו שזאת לא קלישאה, אלה דרך הסתכלות שלי על החיים

(מה לעשות,  הילד שלי קצת יותר מתוחכם ממני למזלי )

אבל אני ידעתי שאני כאימא חייבת  לספר לו את האמת על החיים האלה, 
אבל ממקום של 
עוצמה, חוסן, ואמונה

כי ככה זה בחיים!!

אז מה המסר שלי מהסיפורים האלה ? (תמיד זה נגמר אצלי במסר):

כל פעם אנחנו מרחיבים את השיח עם הילדים שלנו

כל פעם אנחנו מדברים יותר "אמת על החיים"

כדי שהם יפגשו עם החיים, יהיו להם כלים להתמודד

להורים יש אשליה, שהם "שולטים " על החיים של הילד שלהם

והאמת שהם , ז"א אנחנו טועים.

אין לנו באמת שליטה!!

אבל יש לנו תפקיד: 
לאהוב אותם ללא תנאי

להיות עבורם ברגעי משבר, ומאידך גם ברגעי שמחה

ולתת להם כלים לחיים.

רונית

גבולות או בחירה בדרכי חינוך, האומנם?

גבולות או בחירה בדרכי חינוך, האומנם?

הורים רבים מתבלבלים בין שני המושגים  גבול ובחירה.

מצד אחד חיים של בחירה, ומאידך גבולות, כאילו שצריך לבחור בין השניים.

אם אני מציב גבול, אין בחירה, אם אני בוחר אין גבול. 

אז קצת סדר בעניין, גבול יושב על ערך....בחירה , היא דרך חיים.

מוסיפה ואומרת שהם הולכים יפה יחד, דפוס חינוך שחשוב לשלב בדיאלוג החינוכי שלנו ז"א חופש בתוך מסגרת של גבולות,

כי גבולות שומרים על חופש עד כמה שזה נשמע מוזר. 

גבול הוא שמירה על העצמי, ומאידך שמירה וכיבוד הגבול של האחר, זהו ריקוד החיים.

גבולות שומרים , מאזנים אותנו, מגדירים לנו, התפקיד שלנו בדיאלוג הוא לזהות, איפה עובר הגבול שלי, והיכן של האחר, זהו ריקוד מתמיד במערכות יחסים בנאישית.

בפועל לא מעט אנשים מתבלבלים בין גבולות של עצמם לבין גבולות האחר.

הם לא תמיד יודעים היכן עובר הקו עם האחר.

ה"אחר" הוא מבוגר או ילד, ה"אחר" הוא לא אני. 

חציית גבול יכולה להיתפס בעיני האחר, כחוסר טאקט או חוצפה...ולכן מוטב כי אדם יסגל לעצמו דפוס מודע במרחב בציבורי.

ברוב הפעמים שהורים אינם יודעים לשים גבול זה בגלל שהערך לא ברור להם, מה עושים?

עושים סדר במחשבות, הורה יכול לשאול את עצמו מה עומד מאחורי ההחלטה שלי, מה אני רוצה ללמד, איזה ערך יש כאן? זה כבר יכתיב להורה את התשובה מעצמו.

באשר למושג "בחירה" ניתן לציין כי חיים מתוך בחירה, יש בהם בריאות נפשית פיזית, וחוסן...בחירה מאפשרת מימוש, הנאה, דימיון, תעוזה, מעוף, אפשרויות.

בחירה כדרך חיים, היא שבכול רגע נתון אני בבוחר מה נכון לי.זה נשמע פשוט אבל מאוד לא, אם אין לך את המיומנויות לבחירה, כי לא הורגלת לכך מגיל צעיר, והכול היה מוכתב או ידוע מראש. לא סיגלת לעצמך את המיומנויות הזאת, הפכת לאדם שיקשה עליו לבחור החל מהבחירות הכי פשוטות, לא משמעותיות  ועד לבחירות שמכתיבות את גורלינו. לכן דרכי חינוך הן משמעותיות, ויש להן השלכות עתידיות.

בבחירה קיים עניין האחריות, ואחריות היא כבר עניין לגדולים, כי לא תמיד הבחירות שלקחתי יהיו מוצלחות, גם את זה יש לקחת בחשבון. אחריות להגיד לעצמי, שגיתי, טעיתי. 

זהו שלב מכריע, האם להלקות את עצמי על הטעות, להתייסר(מה שלא מעט אנשים עושים? או לומר לעצמי טעיתי, אך למדתי מכך, זה היה נכון לאותה העת, בחרתי מחוסר ידיעה, עשיתי את המיטב, כל תשובה מכילה אחרת שתתן לי לקפוץ מהמקום הזה ולא להיתקע, כי תקיעות בולמת.

כשאנחנו תקועים אנחנו חייבים שמישהו או משהו יחלץ אותנו משם, אדם אחר או תובנה, או פעולה , כל דבר אחר.

דרך רעיון הבחירה, ילד מצמיח לו גבול פנימי, גבול שילמד אותו להבדיל בין טוב לרע, בין ראוי ושאינו.

אם אני משלבת את שני המושגים יחד, חופש וגבולות, ניתן לראות כי לעיתים הם יחד ולעיתים לא. הווה אומר, יש מצב שבו הגבול ברור, לעומת מצב שבו יש חופש בחירה טוטלי. ולכן יש צורך לדון בכול מקרה לגופו של עניין, כי לא תמיד ניתן להקיש ממקרה אחד למשנהו, ומאידך בהחלט ניתן במצבים מסוימים להקיש בין מקרה אחד לאחר. 

אנחנו יכולים לגדל ילדים בתוך מסגרת מאוד ברורה של גבולות, אך יחד עם זאת לאפשר המון בחירה בחיים שלהם.  כי בשילוב המנצח הזה אנחנו מעצבים אדם עם מסוגלות אישית עם חוסן, עם בטחון  ודימוי עצמי חיובי . כי כאשר אנחנו מחברים אותם לעולם הפנימי שלהם, אנחנו מחזקים אותם.

לדרכי חינוך יש את "מטרת העל", עקרונות מנחים, מגדלור שמוביל אותנו, מטרה שרוצים להשיג. במרבית המקרים, הורים יכולים לעשות זאת בעצמם, לעתים צריכים משהו אחר שיעזור לנו לעשות סדר, חבר, קולגה ראו איש מקצוע, כי אנחנו לא יכולים לבד, אנחנו חייבים "ביחד" לצעוד בשבילי החיים.

רונית