"תופעת העדר" בגני הילדים

"תופעת העדר" בגני הילדים
----------------------------------------------------

בעיה רווחת בגני ילדים היא "תופעת העדר".

זה קורה כשהורה או הורים מפיצים שמועות לא מבוססות על הגן או הגננת,

שיוצאות מפרופורציה,

מתעצמות,

ומבעירות את השטח.

השמועות גוררות אל תוך הדינמיקה הורים אחרים,

שמתוך חרדה,

אינטרסים,

אדישות,

או אי הכרת העובדות מצטרפים כמו עדר להתלהמות ,

בלי לבחון את עמדתם האישית.

במקרים חמורים יותר קיימת מעורבות של סייעת,

שחוברת להורה אחד או קבוצת הורים מתוך מניעים אישיים ורצון להשיג טובת הנאה לעצמה.

בכך היא מסכנת גם את שמה הטוב של הגננת וגם את תדמית המערכת.

גן ילדים הוא מלשון להגן, הוא אמור להגן על ילדינו.

לכן הנורא בתופעת העדר בתוך גני הילדים הוא שהוא גורם לתוצאה הפוכה:

במקום שהאנרגיה של הצוות החינוכי תהיה מתועלת לטובת הילדים,

היא שואבת את האנרגיות מטובת הילדים לעיסוק בפוליטיקה ובתקשורת .

קחו דקה למחשבה 

באמונה שלמה
רונית

המפתח בידי ההורה -הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך

הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך  - המפתח בידי ההורה

לאורך כל שנות עבודתי כמחנכת בגיל הרך,

 עוד בראשית דרכי  זיהיתי את הנקודה המשמעותית ביותר בתוך מרחב העשייה בגני ילדים-

 תקשורת גננת הורים. 

היה לי ברור באופן אינטואיטיבי שזהו המפתח להצלחה בגן.

לאורך שנות  עבודתי,  נשארתי נאמנה לרעיונות שהאמנתי בהם, והערכים הללו רק הלכו והתחזקו.

אך היה גם מה שהשתנה.

 בתחילת הדרך, אחוזים  נמוכים מתוך העבודה של גננת תועלה לעבודה עם הורים,

 והשאר לפדגוגיה ודידקטיקה, ז"א לילד.

כיום נוצר היפוך, הגננת אינה רק גננת, היא מנהלת גן.

 יש לה אופרציה שלמה של תפעול,

 ואחוזים גבוהים מתועלים לעבודה עם הורים, והמעטים לפדגוגיה ודידקטיקה.

יש אומנם  הטוענים ש "פעם היה יותר טוב", 

ש "המורים של פעם היו איכותיים יותר", וכדומה,  

אני חושבת  שזוהי מהמורה  מחשבתית שהרבה אנשים נוטים ליפול בה,  וההיפך הוא הנכון.  

היום יש שפע, אפשרויות, הזדמנויות, מקומות,  שפעם היו נחלתם של מעטים  בכול תחומי  העשייה.

אנחנו רק צריכים לעשות סדר בשפע, לדלל , ולבחור את מה שמתאים לנו.

החיים דינמיים, תנועה ספיראלית של השתנות וההתפתחות אנושית, שצריך להבין ולפעול בהתאם.

ובהקשר לחינוך, ההורים השתנו, המורים השתנו ,הילדים השתנו  כולנו השתנינו- זאת עובדה, ועם עובדה זאת אנחנו צועדים קדימה.

לאורך כול שנות עבודתי הדרכתי והנחתי הורים, במסעי, פגשתי את התאוריה של אדלר,

שם למדתי מונחים חדשים,כמו תחושת שייכות, אומנות העידוד, חזון הורי, תוצאות טבעיות, הגיוניות, ועוד.  המונחים היו חדשים,  אבל לא הדרך, זאת תמיד הייתה דרכי,  זה היה  המודל שלי,

 וממודל אינטואיטיבי, זה הפך למודל מודע.

המסקנה העיקרית שגיליתי  במסעי זה, שהמפתח והרצון  בידי ההורה.

ולכן מנחה, לא יכול לרצות בשביל ההורה, לא יכול להחליט שהורה מסוים "חייב עזרה".  אם ההורה לא יגיע למסקנה זאת לבדו, זה דומה לניסיון לשבור קיר בטון עם פטיש מפלסטיק.

תפקידו של  המנחה , לזהות האם יש שם רצון, פניות, כי ברגע שיש שם פניות ורצון, רק אז ניתן לעשות שינוי, יחד .

ברגע שהפתח אטום, ההמלצה שלי  פשוט להרפות, לתת כבוד להורה שממול, על הקצב שלו, זאת זכותו, זאת הדרך שלו, ולהבין יש דברים שמגיעים בשלבים מאוחרים יותר.

מנחה צריך שיהיה לו האומץ להציב  להורה מראה, לשקף, הרבה פעמים הורה לא ירגיש נוח, 

אבל זה חלק מהתהליך.

 כשאנחנו מדברים בסיסמאות, זה לא יעיל . 

כי כולם יודעים מה צריך לעשות.

 בעולם הטכנולוגי שאנו חיים בו הידע מוצף ונגיש, כולם באמת יודעים מה צריך לעשות, העניין הוא בביצוע.

מנחה טוב יעביר את המסר שהמפתח להצלחה והתשובות,  אצל ההורה בלבד.

ואני, באופן אישי, כשאני נצבת מול הורה, אני מתחברת  לאינטואיציה  אני מרגישה  האם יש שם חיבור  רגשי,  לא לראש.  בראש כולם מהנהנים, אני רוצה לדעת אם האדם שמולו אחרי שהוא "עוזב אותי" הוא יקום ויעשה מעשה, אם הנעתי אותו לפעולה (בז'רגון המקצועי).

צריך בשביל זה  הרבה צניעות, צריך להבין שלא הכול בידיים שלי, המנחה,   להורה יש הרבה בעניין.

ויש לכך לא מעט  סיבות, יכול להיות שהפחד משתק אותו, הוא נתון ב "נקודת  עיוורון", יש בו הרצון והצורך להישאר ב"אזור הנוחות", ואם הוא לא  ירצה בכול מאודו, זה פשוט לא יקרה, זה החוזה בין מנחה להורה, ע"פ ראות עיניי .

ולהורים אני אומרת,

 לפני שאתם פונים לאנשי מקצוע,

 תחשבו היטב אם אתם  פנויים לעשות שינוי, 

כי יהיה שם הרבה פעמים כאב, אבל אלה הם כאבי גדילה. 

והתוצאות שוות את המאמץ והכאב.

תבחרו היטב את אנשי המקצוע, מידת בקיאותו, הניסיון והרקע המקצועי שלו,

 עד כמה הוא מדבר את עצמו, לא את התאוריה, עד כמה הוא חי אותה,

 מיישם אותה כי  מדובר בדיני נפשות,  ניתן לעשות נזק אם  מטפל לא יודע את גבול המקצוע .

אל תתנו לאיש לבחור עבורכם, הבחירה היא שלכם.

באמונה שלמה

רונית

משפט אחד שלי יכול לשנות עולם

משפט אחד שלי עורר ריגוש עד דמעות של בחור צעיר שיש לו בסטה בנחלת בנימין לבדים.

משפט אחד שהזכיר לו את ההחמצה שחווה בגן ילדים בבית הספר. 


משפט אחד שלי יכול לשנות עולם .


כי בעקבות השיחה דיברנו, ולמדנו הרבה, אני בטוח למדתי, והוא? ימים יגידו

תודה על הזכות לעורר מחשבה וכאב, כי משם הכוח והרצון לשינוי.

" ההסתכלות שלנו על הילד אינה כעל יצור שיש "לתקנו" אלא כעל בריאה אנושית שיש לטפח"
(רונית דהאן קאשי @כל הזכויות שמורות)
דלת הגן - פתוחה לדיאלוג - הספר שלי

משבר אמון בעולם גן הילדים - ישראל 2018

בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי צופה באין ספור סרטונים,

 קוראת אין סוף תגובות, דעות, מחאות , ומה לא, אודות המסגרות לגיל הרך במדינת ישראל.

 אותי, כמו רבים אחרים מצער לדעת שרק בגלל אירוע מזעזע שקרה בחודש האחרון ,

 מתחילים לדבר על מה באמת קורה בתוך מסגרות הגיל הרך, וגני הילדים .

מצער לדעת שהנושא הזה במובן מסוים מאוד מעניין את הציבור ובמובן מסוים אינו מעניין את הציבור...... סתירה מוחלטת.

ואני שואלת את עצמי איך זה יכול להיות ? איך זה יכול להיות??
כי ההורים זה אנחנו, כולנו.

אני מכירה היטב את המסגרות לגיל הרך, ואת עולם גני הילדים, 

במשך שנים לא מעטות,

זה מה שאני יודעת לעשות, 

וזה מה שאני עושה , במגוון ובעשייה נרחבת.

אני חושבת שהשינוי צריך להגיע עכשיו ומהר,

 לא בסיסמאות,

 לא בדיבורים
לא במחאות ,

(את זה אני משאירה לפוליטיקאים, לפוליטיקאיות).

השינוי יגיע בעזרת העשייה היומיומית, 

והמאבק היום יומי   אצל כל מי שעוסק בתחום.

אם כל אחד יעשה את הטוב ואת הנכון בתחום ההשפעה שלו, 

מתוך ערכים פדגוגים דידקטיים כשטובת הילד מונחת לפניו.

אך ורק טובת הילד!!

 לא ההורים, לא הפיקוח, לא שר החינוך....וכדומה.
רק אז יתרחש שינוי אמיתי, ואני חוזרת ואומרת...טובת הילד!. 

לא טובת אינטרסים אישיים פוליטיים.

יש המון המון פוליטיקה רעה מסביב, זאת האמת.

נכון, ו"האמת" לא נעימה לאוזן,
 ועל "האמת" צריך לשלם,
 אני באופן אישי שילמתי מחיר יקר.

אבל זה לא מנע ממני להמשיך לדבוק באותה "אמת", באותו "קול" לא ערב לאוזן,

 גם שמצאתי את עצמי "לבד"...הרבה "לבד" , רוב הזמן "לבד".

המסגרת לגיל הרך מלידה עד שלוש חייבות להיות מפוקחות ע"י משרד החינוך,

 ועל משרד החינוך להטיב את דרכיו. נקודה, סימן קריאה.

מקווה לימים יותר מאירים
ואין לי ספק שהם יגיעו
רונית

לא להישאב לרכילות עם הורים אחרים

לא להישאב לרכילות עם הורים אחרים.
ממש לא!!
 להסתכל נטו דרך העיניים של הילד שלי,

 דרך הצרכים שלו,

הקשים שלו וכמובן ההצלחות שלו.

כי הוא זה שמעניין אותכם באמת.

יהיו לעיתים מצבים שבהם הורים  מסוימים,

מנסים לגרור אתכם וסוחפים אתכם,

לסיטואציה מסוימת.

 כדי לקבל  כוח,

מתוך האינטרסים והמניעים האישיים שלהם עצמם.

אשר נובעים,

מהמון המון סיבות, חששות,

פחד, תסכול,

ועוד כל מיני דברים שאני לא אגיד,

 כל אחד יכול להשלים לבד אם הוא יתחבר רגע לרחשי ליבו,

 וייזכר במניעים שונים שיש  לבני אדם, באופן כללי.

מאוד קל להישאב לתלונות של אחרים,

 בעיקר שכשאנחנו מוצפים בחששות פחדים וחרדות,

החוכמה לטפל בהן,

  בחרדות פחדים וחששות שלנוווווו

כי בסופו  של דבר אם נפעל מהמקומות הללו,

בדרך עקיפה אנחנו נפגע רק בילדינו אנו.

בדוק!!

הורים צעירים בתחילת המסע שלהם בהורות ובגידול הילד,
 לא רואים בהכרח  את המשך הדרך,
הם תקועים ב"כאן ועכשיו"
וה "כאן ועכשיו"  לעיתים מתעתע.

ה"כאן ועכשיו" הוא לא בהכרח  עניין של גיל צעיר או בוגר של הורים.
הוא לעיתים החלטה שמגיעים אליה בראשית ההורות, או לא. 
 היא דרך להסתכל על החיים.

אז תשאלו את עצמכם איזה דרך אימצתם לכם
הדרך של "כאן ועכשיו", הרגעי הוא המנצח??
או דרך של "תהליך" מסע ??

תשאלו, אבל באמת תשאלו

יחד עם זאת חשוב לי לחדד נקודה זו ולומר
שיש רגעים שחשוב שנחשוב על כאן ועכשיו,
כי לעיתים הרגע הזה לא ישוב.

אבל  כשאני מדברת על  
דפוס חיים של "כאן ועכשיו"
אני מתכוונת לנקודת מבט כללית של לראות רק את הרגע
ולדחוק מחשבות עתידיות.
זאת הכוונה  בדפוס חיים של "כאן ועכשיו"

ולכן הכל תלוי בנו,
תלוי במבנה האישיות של כל הורה/אדם.
בדפוסי החינוך שלו עצמו המוכרים לו
וברמת ההתפתחות האישית שלו

המסר העיקרי שלי מפוסט זה הוא:

אתם מהווים   מראה לילדים שלכם
איך שתנהגו, תחשבו, תאמינו, תפעלו,
כך גם  הם ברוב המקרים .
אל תקלו ראש בעניין.

חומר למחשבה....

באמונה שלמה
רונית 

כמה מילים על החופשות ממערכת החינוך

כמה מילים על החופשות ממערכת החינוך
-----------------------------------------------------

אז ככה,
הדיונים הלא פוסקים על החופשות המרובות במערכת החינוך, 
והעניין שההורים צועקים "הצילו" , הוא דיון מאוד רווח לאחרונה בכל מקום בתקשורת.

כל בן אדם באשר הוא זקוק לחופשה,
אי אפשר שאדם יחשוב וינתהל על "האוטומט" ללא פסק זמן,
ללא עצירה.

פסק זמן זה לא בהכרח רק כדי לנצל "קפיצה קטנה לחו"ל" או נסיעה לצימר בצפון.
לפעמים זה פשוט להיות בשקט מכל העולם.

פסק זמן נחוץ לכל אדם, הורה, ילד, איש אישה וכדומה ,
כדי לנשום,
כדי לראות "איפה הוא היה" ,
לאן הוא הגיע,
ולאן הוא רוצה להגיע ,
בכל עניין או דבר .
כדי לקחת החלטות להמשך חייו.

אי אפשר לעשות זאת ללא הפסקות ...פשוט אי אפשר..
כי בן אדם זה לא רק רציונל,
בן אדם זה רגש,
המון רגש,
בעיקר רגש.

ואת הרגשות צריך לנהל.

ואיך זה קשור למערכת החינוך?? קשור וחצי אני אומרת.

כי אף הורה לא רוצה מורה גננת סייעת מטפלת שחוק/שחוקה,
אף אחד תסמכו עליי.
כל הורה שאוהב את ילדיו צריך לשמוח של מחנכים בישראל יש חופשות,
זה צריך להיות האינטרס האישי שלו.

גם ילדים צריכים חופש, חופש משיעורים, ממטלות, מחברים, חופש, ממסגרת, חופש לחלום,
חופש,
פשוט שקט בראש שאני לא נותן דין וחשבון לאף אחד....תתפלאו גם בגיל ארבע.

אז מה עושים ?
זה הרבה יותר גדול ומערכתי .... זה תקציב גדול יותר לחינוך בילתי פורמלי, תקציב ל"ביהס קיץ" ,
יוזמות של רשויות מקומיות בלי לקחת שקל מהורים,
גמישות במקומות עבודה,
פמיניזים.
ועוד ועוד..

חופשות ממערכת החינוך הוא לא יתרון של מורים,
הוא אינטרס של כולם, והוא אחריות הרבה יותר גדולה רק משל אנשי ההוראה

ומי שלא חושב כמוני, מוזמן להרשם למכללות להוראה
או לקורסים למטפלות מעון.
יש צורך בהרבה ידים עובדות.

חג  וחופשות שמחות לכולנו
רונית

דמי כיס- למה ? כמה? מתי ?

אני רוצה לדבר קצת על כסף,

אבל מכיוון אחר לגמרי,  שלא אוהבים לדבר עליו.

ז"א האם להקצות סכום שבועי או חודשי לילד ?

החל  מאיזה גיל, איזה סכום,  וכדומה ?

כל זה מתחבר,גם אם זה נראה לכם מוזר,

 לרעיון, האם ילד בתיכון צריך  לעבוד במקביל  לתקופת הבגרויות ,

או לא ? ועוד עניינים עם כסף.

אז, אני סבורה באופן חד משמעי שכן !

כן ! כן! ועוד פעם כן!

ראשית למה אני חושבת שכן לתת דמי כיס ?

כי אני חצי עיראקית ואצל עיראקים כסף זה חלק מהתרבות .  

למרות שאת החינוך הפיננסי שלי קבלתי למעשה מאימא שלי

(הצד התימני של המטבע-לא תמיד סטראוטיפים  באמת משקפים מציאות )

בקיצור,

מה שאני רוצה לשתף הוא זה לא אם אתה עשיר או עני,

או כמה כסף אתה עושה או תעשה או אם  יש לך ,

זה בכלל לא העניין!

כי הרי כסף בא  והולך .

ולא בהכרח אנשים שיש להם כסף

מממשים עצמם,נהנים מהחיים, ועוד ועוד

אני יודעת שיש כאלה שיגידו שכסף עושה את החיים הרבה יותר קלים ונוחים

ויש הרבה דברים שאנחנו רוצים, והם עולים כסף.

 אז אני אומרת , נכוןןןןןןןן,

אבל יחד עם זאת אני מדברת על זווית אחרת על כסף.

כי אדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו
ז"א כמה יש לו תאכלס בלי פלסף

עד כמה הוא נותן באמת מעצמו, רוחב לב (לארג'),

והמזג שלו (הטמפרמנט)

וכל אלה קשורים בהחלט ליחס הבסיסי שלנו לכסף,

ואת ה "כסף".

וזה עובר בירושה מדור לדור.

אז בואו נהיה מודעים לכך,

ונחשב מסלול מחדש במידה וצריך.

לדוגמה,

כיצד אנחנו  תופסים את מושג ה "כסף" ? 

ז"א

" אם יש לי כסף- אני שווה! "

"אם אין לי כסף- אני לא שווה!"

"אם יש לי כסף- אני חי את החיים שלי כמו שאני רוצה"

"אם אין לי כסף- אין לי טעם החיים"

"זה משפיע על סוג האנשים שאני מסתובב איתם"

הייתי יכולה להמשיך כך עד אין סוף

אבל אני עוצרת כאן כי   הבנו כבר את הפואנטה

אני מדברת על היחס לכסף,

היכולת שלנו לנהל את עצמינו,

היכולת שלנו לממש את עצמינו ,

 להגדיר את עצמנו ביחס לכסף.

כי מה שאני רוצה לומר אחרי כל המניפסט הארוך הזה,

שחשוב חינוך פיננסי לא  רק בהיבט הפרקטי,

וההיבט הפרקטי הוא,

האם  ילדינו יצלחו להסתדר בחיים או לא?

האם יוכלו לקנות דירה או לא ?וכו' וכ"ו 

אני לוקחת את זה לזהות האישית שלנו,

לתחושת הביטחון והדימוי שלנו.

האם העובדה שיש לי כסף או אין לי כסף,

יש לה קשר ישיר להגדרה והביטחון והדימוי העצמי שלי??

ז"א האם אני שווה?

שכל אחד יענה עכשיו  לעצמו , את האמת ורק את האמת.

ואז יענה לעצמו  גם,

האם צריך או לא צריך חינוך פיננסי  לילדיו?

ואם כן ,איך הוא מתכוון ליישם את זה?
כבר ממחר בבוקר.

התשובות אצלכם, בדוק!!

תודה שקראתם עד הסוף
רונית

לא תמיד כולם יאהבו אותנו ...וזה בסדר.

כשהבן שלי היה בכיתה ה' או ו', הוא אמר לי פעם:

"אימא,  המורה הזאת מחפשת אותי..."

אני שידעתי לקרוא את הסיטואציה,

על סמך עוד כמה סיטואציות שקרו איתו  במהלך אותה תקופה,

 ידעתי לענות לו ולומר לו :

"היא ממש לא מחפשת אותך, יש לה את החיים שלה, והעניינים שלה

אתה מפטפט, ומפריע, תאפס את עצמך"

זה אולי לא היה בנוסח הזה שאמרתי

אבל הרעיון שניתב אותי כאימא, היה למעשה ,

להעביר לו אחריות על ההתנהלות שלו

ושלא כולם חייבים לאהוב אותו, או ללטף אותו,

הוא כבר ילד גדול , לא בגן

והייתה לי אחריות לשחרר אותו מהחוויה הזאת שלו,
חוויה של גוננות יתר , הכלה, והבנה,

שכל הורה מצפה שהילד שלו יקבל מהמורים בבית הספר.

המטרה  שלי הייתה,   להעצים אותו!

וכן, החיים ממש לא הוגנים, אני יודעת!

לימים כשהילד הזה הלך לצבא, ועמד במצבים מורכבים ,

מאתגרים, פיזיים ונפשיים  לא מעט.

הוא סיפר לי על כך שהמפקד שלו,  
לא מאפשר לו תפקיד שהוא מאוד רוצה.

אבל מאוד , מאוד, מאוד רוצה!!
מכירים מצבים כאלה?
ברור שכן, זה פוגש אותנו כהורים לא מעט. 

אני כאימא,  נצבט לי הלב,

אבל ידעתי שאני חייבת, אבל חייבת, ועוד פעם חייבת,

 לקחת את זה כשיעור לחיים.

השיעור לחיים היה:

1. לא כולם יאהבו אותך.

2. לא כולם יחשבו שאתה  מוצלח

3. יש, ויהיו עוד המון הזדמנויות בחיים

4. אף אחד לא מחליט מה הוא גבול היכולת שלך

רק אתה!!

אם  משהו חושב שהיה לי פשוט,  או קל  לעמוד במקום הזה

אז ממש לא!

הבטן שלי התהפכה.

ובנוסף  עוד  הייתי צריכה לשכנע אותו שזאת לא קלישאה, אלה דרך הסתכלות שלי על החיים

(מה לעשות,  הילד שלי קצת יותר מתוחכם ממני למזלי )

אבל אני ידעתי שאני כאימא חייבת  לספר לו את האמת על החיים האלה, 
אבל ממקום של 
עוצמה, חוסן, ואמונה

כי ככה זה בחיים!!

אז מה המסר שלי מהסיפורים האלה ? (תמיד זה נגמר אצלי במסר):

כל פעם אנחנו מרחיבים את השיח עם הילדים שלנו

כל פעם אנחנו מדברים יותר "אמת על החיים"

כדי שהם יפגשו עם החיים, יהיו להם כלים להתמודד

להורים יש אשליה, שהם "שולטים " על החיים של הילד שלהם

והאמת שהם , ז"א אנחנו טועים.

אין לנו באמת שליטה!!

אבל יש לנו תפקיד: 
לאהוב אותם ללא תנאי

להיות עבורם ברגעי משבר, ומאידך גם ברגעי שמחה

ולתת להם כלים לחיים.

רונית