כמה מילים על אסטרטגיית למידה

כמה מילים על אסטרטגיות למידה:

רבות מדובר על אסטרטגיות למידה,

 וכבר כמה עשורים מדברים על הוראה דיפרנציאלית, 

הווה אומר מותאמת לכל לומד ולומד.

 אחלה מילים מפוצצות שאין ביניהן כל קשר למערכת החינוך של ישראל לצערינו אנו.

אני עוד מימי התיכון שלי פתחתי לי אסטרטגיה למידה דיפרנציאלית (מותאמת לי)

 הווה אומר לא נכנסת לכיתה לפני מבחן לשמוע את כל ההתקשקשויות של התלמידים,

כי אותי באופן אישי זה היה מלחיץ פחד מודה!! ולכן נמנעתי.

במקביל גם לא השתתפתי בכל הדיונים הסוערים אחרי הבחינה של "מה התשובה הנכונה" זה בכלל היה מלחיץ.

עד עצם היום הזה אני נמנעת מלהשתתף בכל המשחק המקדים וגם "האחרי".

אז

כל מי שיש לו ילד במערכת החינוך  זוהי בהחלט הנקודה למחשבה.

רונית

הפרידה בבוקר

הפרידה בבוקר

הורים רבים נוטים לחשוב שאם הילד מסרב להיפרד מהם בבוקר, זה בגלל שלילד קשה. אך ברוב המקרים שאני נתקלתי בהם יכולתי לזהות כיצד הקושי של ההורה, עולמו של ההורה והטמפרמנט של ההורה, מנהלים את ההורה ומשפיעים על נקודת המפגש.
נקודת המפגש היא קריטית. כי ילד קטן אינו בהכרח בטוח שההורה יחזור, שהוא אכן אוהב אותו ולא ייעלם. הוא קטן, חסר אונים. הוא רק כעת צומח, מתפתח ובונה את הדימוי והביטחון העצמי שלו.
אני מאמינה כי תפקיד ההורה הוא לא לגונן על הילד, אלא להוות מעין כותל "להיטען" בו בשעת משבר. כותל שבו יזכה לקבל מהוריו חיזוק שיאפשר לו להמשיך הלאה.
תפקידה של המחנכת ב"משולש הקדוש" הזה, הכולל אותה, את ההורה ואת הילד, הוא לעזור בפרידה. אם היא נשאבת לתוך הקושי, היא לא בהכרח עוזרת לילד; אם היא רק מאפשרת לילד לממש צורך רגעי, היא לא בהכרח עוזרת לו להתמודד עם הקושי.

כי זו רק פרידה אחת מאלף.

אם ילדים לא ילמדו להיפרד מההורים, זה ימשיך ללוות אותם הלאה.
אנחנו, המבוגרים, צריכים לשקף להם את המציאות.
יחסיו של הורה עם הילד אינם אמורים להיות סימביוטיים. החוכמה היא לאתר את "השפה" המיוחדת לכל ילד וילד, שכן לכל ילד השפה משלו ולכל ילד הדיאלוג שמתאים לו בלבד.
פעמים רבות "המבוגרים" נשאבים זה לזה. לעיתים אף קיימת הזדהות טוטלית של הגננת עם הכאב של ההורה. היא מבקשת להרגיע את ההורה, לכן היא מצלצלת אליו, שולחת לו תמונות וכדומה.
איני אומרת שאלה פעולות שאינן צריכות להיעשות, אבל חשוב לבדוק מה המניע שלהן. האם הן עוזרות לילד? לאן הן מקדמות אותו בהתפתחות? או שהמניע הוא להרגיע את "הצורך" של ההורה...?

גננות, מטפלות וסייעות מהוות "תחליף" להורה בשעות היום. הן יכולות לסייע בחלק הרגשי, אבל אל להן ליצור תלות.
תלות אינה משחררת את הילד.

כשהגוזל שלנו יוצא מהקן החם ועושה את צעדיו הראשונים בעולם, התחושות המלוות את ההורה הן החיוביות והן השליליות משמעותיות להתפתחות התקינה של הילד.
הסתגלותו של הילד בתהליך הקליטה במסגרת החינוכית הינה חלק מתהליך משותף, כמעט סימביוטי, שההורים הם חלק בלתי נפרד ממנו.
אם נרצה לאפיין ולסכם את תחושת החוויה, ניתן להגדיר אותה כחוויה רגשית בעלת עוצמה, שמלווה את ההורה מהרגע שבו החלו החיפושים אחר מסגרת חינוכית הולמת לזאטוט.

שתמיד נזכור את המטרה החשובה ביותר שלנו כהורים וכדמויות מחנכות:
לגדל ילד שמח, עצמאי, שחדוות העשייה והסקרנות מלווה את צעדיו במסע חייו.

הילד שלי הוא פלא הבריאה, ותפקידי ההורי לסייע לו לפרוח ולצמוח.
דרכו, אני אלמד על עצמי כהורה וכאדם.
עליי להרגיש שלם עם בחירת המסגרת החינוכית שבחרתי, אחרי שהשקעתי לכך זמן מחשבה. הורה ספקן יעביר בוודאות את תחושת אי הנוחות לילד.
עליי לבחון אם הילד שלי מאושר בגן, אם הוא מרגיש אהוב, אם הוא מתפתח וזוכה לקבל מספיק גירויים.
עליי להתעניין ולקרוא מידע חינוכי, "לגעת" בנושאים שאינני בקיא בהם ומסקרנים אותי בהקשר לחינוך מיטיב. אם אני מתלבט לגבי נושא מסוים, חשוב שאחפש חומר אודותיו ולהתייעץ.
עליי "להיות בקשר" עם הצוות החינוכי - לשתף, להתעניין, לשאול ובעיקר להבין שיש לנו מטרות משותפות, שהעיקרית בהן היא להטיב עם הילד.

לעיתים ילדים עוברים שלבי התפתחות שמשנים את ההתנהגות שלהם.
יש להיזהר מלהסיק מסקנות.
יש ללמד את עצמנו להתבונן על ילדנו כישות נפרדת מאיתנו, כפלא גדל.

רונית 

מתוך :

הילד אינו מקולקל - לא להורים בלבד
http://bit.ly/2HI6LT1

"ההורים" זה אנחנו - זה לא מישהו אחר

"ההורים"-  זה אנחנו- זה לא מישהו אחר

 אז ככה:

הילדים שלנו הם שלנו לכל החיים.

האנשים שהם יגדלו להיות – תלויים במידה רבה בנו.

לכן חשוב שניקח אחריות הורית: שנבדוק ונגדיר גבולות, נחשוב על השלכות,

שנציב יעדים בהורות,

לא נשאיר את זה ליד הגורל.

 הורות היא מסע.

הוא יכול להיות מאתגר ומופלא הוא יכול להיות מייגע.

הבחירה היא בידינו ההורים, וזו גם האחריות והמחויבות שלנו כלפי ילדינו.

בתוך כך, הגננות מלוות את הילדים שלנו למשך שנה שנתיים.

גם זה פרק זמן משמעותי!

בתקופה הזו חשוב להורים ולגננת לייצר שיח מכבד ומכוון לטובת הילד,

כדי שהחוויה בגן תתמוך בחוויה בבית ותעזור לילדים שלנו לצמוח בראשית דרכם הלימודית.

העשייה החינוכית בגני הילדים מורכבת,

ובשנים האחרונות העיסוק ביחסים פוליטיים ואישיים בגן הפך דומיננטי,

גם בתוך הגן, וגם בשיח הציבורי.

 לכן התקשורת בין מה שאני מכנה "המשולש הקדוש": הורים, ילדים וגננת,

דורש שיתוף פעולה על בסיס יום יומי.

הורים הם השותפים המשמעותיים ביותר של אנשי החינוך!

לכן נקודה חשובה לציון היא ש"ההורים" אינם ישות אחת,

אלא רובד עשיר ומגוון של סגנונות.

כשאנשי חינוך מתייגים את כלל ההורים כמקשה אחת או כ"תופעה",

הם חוטאים לטיב השותפות.

וכאן המסר שלי לאנשי החינוך: תתייחסו לכל הורה כפי שתתייחסו לילד או לילדה בגן:

כישות ייחודית ובלעדית.

באמונה שלמה

רונית

המפתח בידי ההורה -הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך

הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך  - המפתח בידי ההורה

לאורך כל שנות עבודתי כמחנכת בגיל הרך,

 עוד בראשית דרכי  זיהיתי את הנקודה המשמעותית ביותר בתוך מרחב העשייה בגני ילדים-

 תקשורת גננת הורים. 

היה לי ברור באופן אינטואיטיבי שזהו המפתח להצלחה בגן.

לאורך שנות  עבודתי,  נשארתי נאמנה לרעיונות שהאמנתי בהם, והערכים הללו רק הלכו והתחזקו.

אך היה גם מה שהשתנה.

 בתחילת הדרך, אחוזים  נמוכים מתוך העבודה של גננת תועלה לעבודה עם הורים,

 והשאר לפדגוגיה ודידקטיקה, ז"א לילד.

כיום נוצר היפוך, הגננת אינה רק גננת, היא מנהלת גן.

 יש לה אופרציה שלמה של תפעול,

 ואחוזים גבוהים מתועלים לעבודה עם הורים, והמעטים לפדגוגיה ודידקטיקה.

יש אומנם  הטוענים ש "פעם היה יותר טוב", 

ש "המורים של פעם היו איכותיים יותר", וכדומה,  

אני חושבת  שזוהי מהמורה  מחשבתית שהרבה אנשים נוטים ליפול בה,  וההיפך הוא הנכון.  

היום יש שפע, אפשרויות, הזדמנויות, מקומות,  שפעם היו נחלתם של מעטים  בכול תחומי  העשייה.

אנחנו רק צריכים לעשות סדר בשפע, לדלל , ולבחור את מה שמתאים לנו.

החיים דינמיים, תנועה ספיראלית של השתנות וההתפתחות אנושית, שצריך להבין ולפעול בהתאם.

ובהקשר לחינוך, ההורים השתנו, המורים השתנו ,הילדים השתנו  כולנו השתנינו- זאת עובדה, ועם עובדה זאת אנחנו צועדים קדימה.

לאורך כול שנות עבודתי הדרכתי והנחתי הורים, במסעי, פגשתי את התאוריה של אדלר,

שם למדתי מונחים חדשים,כמו תחושת שייכות, אומנות העידוד, חזון הורי, תוצאות טבעיות, הגיוניות, ועוד.  המונחים היו חדשים,  אבל לא הדרך, זאת תמיד הייתה דרכי,  זה היה  המודל שלי,

 וממודל אינטואיטיבי, זה הפך למודל מודע.

המסקנה העיקרית שגיליתי  במסעי זה, שהמפתח והרצון  בידי ההורה.

ולכן מנחה, לא יכול לרצות בשביל ההורה, לא יכול להחליט שהורה מסוים "חייב עזרה".  אם ההורה לא יגיע למסקנה זאת לבדו, זה דומה לניסיון לשבור קיר בטון עם פטיש מפלסטיק.

תפקידו של  המנחה , לזהות האם יש שם רצון, פניות, כי ברגע שיש שם פניות ורצון, רק אז ניתן לעשות שינוי, יחד .

ברגע שהפתח אטום, ההמלצה שלי  פשוט להרפות, לתת כבוד להורה שממול, על הקצב שלו, זאת זכותו, זאת הדרך שלו, ולהבין יש דברים שמגיעים בשלבים מאוחרים יותר.

מנחה צריך שיהיה לו האומץ להציב  להורה מראה, לשקף, הרבה פעמים הורה לא ירגיש נוח, 

אבל זה חלק מהתהליך.

 כשאנחנו מדברים בסיסמאות, זה לא יעיל . 

כי כולם יודעים מה צריך לעשות.

 בעולם הטכנולוגי שאנו חיים בו הידע מוצף ונגיש, כולם באמת יודעים מה צריך לעשות, העניין הוא בביצוע.

מנחה טוב יעביר את המסר שהמפתח להצלחה והתשובות,  אצל ההורה בלבד.

ואני, באופן אישי, כשאני נצבת מול הורה, אני מתחברת  לאינטואיציה  אני מרגישה  האם יש שם חיבור  רגשי,  לא לראש.  בראש כולם מהנהנים, אני רוצה לדעת אם האדם שמולו אחרי שהוא "עוזב אותי" הוא יקום ויעשה מעשה, אם הנעתי אותו לפעולה (בז'רגון המקצועי).

צריך בשביל זה  הרבה צניעות, צריך להבין שלא הכול בידיים שלי, המנחה,   להורה יש הרבה בעניין.

ויש לכך לא מעט  סיבות, יכול להיות שהפחד משתק אותו, הוא נתון ב "נקודת  עיוורון", יש בו הרצון והצורך להישאר ב"אזור הנוחות", ואם הוא לא  ירצה בכול מאודו, זה פשוט לא יקרה, זה החוזה בין מנחה להורה, ע"פ ראות עיניי .

ולהורים אני אומרת,

 לפני שאתם פונים לאנשי מקצוע,

 תחשבו היטב אם אתם  פנויים לעשות שינוי, 

כי יהיה שם הרבה פעמים כאב, אבל אלה הם כאבי גדילה. 

והתוצאות שוות את המאמץ והכאב.

תבחרו היטב את אנשי המקצוע, מידת בקיאותו, הניסיון והרקע המקצועי שלו,

 עד כמה הוא מדבר את עצמו, לא את התאוריה, עד כמה הוא חי אותה,

 מיישם אותה כי  מדובר בדיני נפשות,  ניתן לעשות נזק אם  מטפל לא יודע את גבול המקצוע .

אל תתנו לאיש לבחור עבורכם, הבחירה היא שלכם.

באמונה שלמה

רונית

משפט אחד שלי יכול לשנות עולם

משפט אחד שלי עורר ריגוש עד דמעות של בחור צעיר שיש לו בסטה בנחלת בנימין לבדים.

משפט אחד שהזכיר לו את ההחמצה שחווה בגן ילדים בבית הספר. 


משפט אחד שלי יכול לשנות עולם .


כי בעקבות השיחה דיברנו, ולמדנו הרבה, אני בטוח למדתי, והוא? ימים יגידו

תודה על הזכות לעורר מחשבה וכאב, כי משם הכוח והרצון לשינוי.

" ההסתכלות שלנו על הילד אינה כעל יצור שיש "לתקנו" אלא כעל בריאה אנושית שיש לטפח"
(רונית דהאן קאשי @כל הזכויות שמורות)
דלת הגן - פתוחה לדיאלוג - הספר שלי

לא להישאב לרכילות עם הורים אחרים

לא להישאב לרכילות עם הורים אחרים.
ממש לא!!
 להסתכל נטו דרך העיניים של הילד שלי,

 דרך הצרכים שלו,

הקשים שלו וכמובן ההצלחות שלו.

כי הוא זה שמעניין אותכם באמת.

יהיו לעיתים מצבים שבהם הורים  מסוימים,

מנסים לגרור אתכם וסוחפים אתכם,

לסיטואציה מסוימת.

 כדי לקבל  כוח,

מתוך האינטרסים והמניעים האישיים שלהם עצמם.

אשר נובעים,

מהמון המון סיבות, חששות,

פחד, תסכול,

ועוד כל מיני דברים שאני לא אגיד,

 כל אחד יכול להשלים לבד אם הוא יתחבר רגע לרחשי ליבו,

 וייזכר במניעים שונים שיש  לבני אדם, באופן כללי.

מאוד קל להישאב לתלונות של אחרים,

 בעיקר שכשאנחנו מוצפים בחששות פחדים וחרדות,

החוכמה לטפל בהן,

  בחרדות פחדים וחששות שלנוווווו

כי בסופו  של דבר אם נפעל מהמקומות הללו,

בדרך עקיפה אנחנו נפגע רק בילדינו אנו.

בדוק!!

הורים צעירים בתחילת המסע שלהם בהורות ובגידול הילד,
 לא רואים בהכרח  את המשך הדרך,
הם תקועים ב"כאן ועכשיו"
וה "כאן ועכשיו"  לעיתים מתעתע.

ה"כאן ועכשיו" הוא לא בהכרח  עניין של גיל צעיר או בוגר של הורים.
הוא לעיתים החלטה שמגיעים אליה בראשית ההורות, או לא. 
 היא דרך להסתכל על החיים.

אז תשאלו את עצמכם איזה דרך אימצתם לכם
הדרך של "כאן ועכשיו", הרגעי הוא המנצח??
או דרך של "תהליך" מסע ??

תשאלו, אבל באמת תשאלו

יחד עם זאת חשוב לי לחדד נקודה זו ולומר
שיש רגעים שחשוב שנחשוב על כאן ועכשיו,
כי לעיתים הרגע הזה לא ישוב.

אבל  כשאני מדברת על  
דפוס חיים של "כאן ועכשיו"
אני מתכוונת לנקודת מבט כללית של לראות רק את הרגע
ולדחוק מחשבות עתידיות.
זאת הכוונה  בדפוס חיים של "כאן ועכשיו"

ולכן הכל תלוי בנו,
תלוי במבנה האישיות של כל הורה/אדם.
בדפוסי החינוך שלו עצמו המוכרים לו
וברמת ההתפתחות האישית שלו

המסר העיקרי שלי מפוסט זה הוא:

אתם מהווים   מראה לילדים שלכם
איך שתנהגו, תחשבו, תאמינו, תפעלו,
כך גם  הם ברוב המקרים .
אל תקלו ראש בעניין.

חומר למחשבה....

באמונה שלמה
רונית 

כמה מילים על החופשות ממערכת החינוך

כמה מילים על החופשות ממערכת החינוך
-----------------------------------------------------

אז ככה,
הדיונים הלא פוסקים על החופשות המרובות במערכת החינוך, 
והעניין שההורים צועקים "הצילו" , הוא דיון מאוד רווח לאחרונה בכל מקום בתקשורת.

כל בן אדם באשר הוא זקוק לחופשה,
אי אפשר שאדם יחשוב וינתהל על "האוטומט" ללא פסק זמן,
ללא עצירה.

פסק זמן זה לא בהכרח רק כדי לנצל "קפיצה קטנה לחו"ל" או נסיעה לצימר בצפון.
לפעמים זה פשוט להיות בשקט מכל העולם.

פסק זמן נחוץ לכל אדם, הורה, ילד, איש אישה וכדומה ,
כדי לנשום,
כדי לראות "איפה הוא היה" ,
לאן הוא הגיע,
ולאן הוא רוצה להגיע ,
בכל עניין או דבר .
כדי לקחת החלטות להמשך חייו.

אי אפשר לעשות זאת ללא הפסקות ...פשוט אי אפשר..
כי בן אדם זה לא רק רציונל,
בן אדם זה רגש,
המון רגש,
בעיקר רגש.

ואת הרגשות צריך לנהל.

ואיך זה קשור למערכת החינוך?? קשור וחצי אני אומרת.

כי אף הורה לא רוצה מורה גננת סייעת מטפלת שחוק/שחוקה,
אף אחד תסמכו עליי.
כל הורה שאוהב את ילדיו צריך לשמוח של מחנכים בישראל יש חופשות,
זה צריך להיות האינטרס האישי שלו.

גם ילדים צריכים חופש, חופש משיעורים, ממטלות, מחברים, חופש, ממסגרת, חופש לחלום,
חופש,
פשוט שקט בראש שאני לא נותן דין וחשבון לאף אחד....תתפלאו גם בגיל ארבע.

אז מה עושים ?
זה הרבה יותר גדול ומערכתי .... זה תקציב גדול יותר לחינוך בילתי פורמלי, תקציב ל"ביהס קיץ" ,
יוזמות של רשויות מקומיות בלי לקחת שקל מהורים,
גמישות במקומות עבודה,
פמיניזים.
ועוד ועוד..

חופשות ממערכת החינוך הוא לא יתרון של מורים,
הוא אינטרס של כולם, והוא אחריות הרבה יותר גדולה רק משל אנשי ההוראה

ומי שלא חושב כמוני, מוזמן להרשם למכללות להוראה
או לקורסים למטפלות מעון.
יש צורך בהרבה ידים עובדות.

חג  וחופשות שמחות לכולנו
רונית

דמי כיס- למה ? כמה? מתי ?

אני רוצה לדבר קצת על כסף,

אבל מכיוון אחר לגמרי,  שלא אוהבים לדבר עליו.

ז"א האם להקצות סכום שבועי או חודשי לילד ?

החל  מאיזה גיל, איזה סכום,  וכדומה ?

כל זה מתחבר,גם אם זה נראה לכם מוזר,

 לרעיון, האם ילד בתיכון צריך  לעבוד במקביל  לתקופת הבגרויות ,

או לא ? ועוד עניינים עם כסף.

אז, אני סבורה באופן חד משמעי שכן !

כן ! כן! ועוד פעם כן!

ראשית למה אני חושבת שכן לתת דמי כיס ?

כי אני חצי עיראקית ואצל עיראקים כסף זה חלק מהתרבות .  

למרות שאת החינוך הפיננסי שלי קבלתי למעשה מאימא שלי

(הצד התימני של המטבע-לא תמיד סטראוטיפים  באמת משקפים מציאות )

בקיצור,

מה שאני רוצה לשתף הוא זה לא אם אתה עשיר או עני,

או כמה כסף אתה עושה או תעשה או אם  יש לך ,

זה בכלל לא העניין!

כי הרי כסף בא  והולך .

ולא בהכרח אנשים שיש להם כסף

מממשים עצמם,נהנים מהחיים, ועוד ועוד

אני יודעת שיש כאלה שיגידו שכסף עושה את החיים הרבה יותר קלים ונוחים

ויש הרבה דברים שאנחנו רוצים, והם עולים כסף.

 אז אני אומרת , נכוןןןןןןןן,

אבל יחד עם זאת אני מדברת על זווית אחרת על כסף.

כי אדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו
ז"א כמה יש לו תאכלס בלי פלסף

עד כמה הוא נותן באמת מעצמו, רוחב לב (לארג'),

והמזג שלו (הטמפרמנט)

וכל אלה קשורים בהחלט ליחס הבסיסי שלנו לכסף,

ואת ה "כסף".

וזה עובר בירושה מדור לדור.

אז בואו נהיה מודעים לכך,

ונחשב מסלול מחדש במידה וצריך.

לדוגמה,

כיצד אנחנו  תופסים את מושג ה "כסף" ? 

ז"א

" אם יש לי כסף- אני שווה! "

"אם אין לי כסף- אני לא שווה!"

"אם יש לי כסף- אני חי את החיים שלי כמו שאני רוצה"

"אם אין לי כסף- אין לי טעם החיים"

"זה משפיע על סוג האנשים שאני מסתובב איתם"

הייתי יכולה להמשיך כך עד אין סוף

אבל אני עוצרת כאן כי   הבנו כבר את הפואנטה

אני מדברת על היחס לכסף,

היכולת שלנו לנהל את עצמינו,

היכולת שלנו לממש את עצמינו ,

 להגדיר את עצמנו ביחס לכסף.

כי מה שאני רוצה לומר אחרי כל המניפסט הארוך הזה,

שחשוב חינוך פיננסי לא  רק בהיבט הפרקטי,

וההיבט הפרקטי הוא,

האם  ילדינו יצלחו להסתדר בחיים או לא?

האם יוכלו לקנות דירה או לא ?וכו' וכ"ו 

אני לוקחת את זה לזהות האישית שלנו,

לתחושת הביטחון והדימוי שלנו.

האם העובדה שיש לי כסף או אין לי כסף,

יש לה קשר ישיר להגדרה והביטחון והדימוי העצמי שלי??

ז"א האם אני שווה?

שכל אחד יענה עכשיו  לעצמו , את האמת ורק את האמת.

ואז יענה לעצמו  גם,

האם צריך או לא צריך חינוך פיננסי  לילדיו?

ואם כן ,איך הוא מתכוון ליישם את זה?
כבר ממחר בבוקר.

התשובות אצלכם, בדוק!!

תודה שקראתם עד הסוף
רונית