הפרידה בבוקר

הפרידה בבוקר

הורים רבים נוטים לחשוב שאם הילד מסרב להיפרד מהם בבוקר, זה בגלל שלילד קשה. אך ברוב המקרים שאני נתקלתי בהם יכולתי לזהות כיצד הקושי של ההורה, עולמו של ההורה והטמפרמנט של ההורה, מנהלים את ההורה ומשפיעים על נקודת המפגש.
נקודת המפגש היא קריטית. כי ילד קטן אינו בהכרח בטוח שההורה יחזור, שהוא אכן אוהב אותו ולא ייעלם. הוא קטן, חסר אונים. הוא רק כעת צומח, מתפתח ובונה את הדימוי והביטחון העצמי שלו.
אני מאמינה כי תפקיד ההורה הוא לא לגונן על הילד, אלא להוות מעין כותל "להיטען" בו בשעת משבר. כותל שבו יזכה לקבל מהוריו חיזוק שיאפשר לו להמשיך הלאה.
תפקידה של המחנכת ב"משולש הקדוש" הזה, הכולל אותה, את ההורה ואת הילד, הוא לעזור בפרידה. אם היא נשאבת לתוך הקושי, היא לא בהכרח עוזרת לילד; אם היא רק מאפשרת לילד לממש צורך רגעי, היא לא בהכרח עוזרת לו להתמודד עם הקושי.

כי זו רק פרידה אחת מאלף.

אם ילדים לא ילמדו להיפרד מההורים, זה ימשיך ללוות אותם הלאה.
אנחנו, המבוגרים, צריכים לשקף להם את המציאות.
יחסיו של הורה עם הילד אינם אמורים להיות סימביוטיים. החוכמה היא לאתר את "השפה" המיוחדת לכל ילד וילד, שכן לכל ילד השפה משלו ולכל ילד הדיאלוג שמתאים לו בלבד.
פעמים רבות "המבוגרים" נשאבים זה לזה. לעיתים אף קיימת הזדהות טוטלית של הגננת עם הכאב של ההורה. היא מבקשת להרגיע את ההורה, לכן היא מצלצלת אליו, שולחת לו תמונות וכדומה.
איני אומרת שאלה פעולות שאינן צריכות להיעשות, אבל חשוב לבדוק מה המניע שלהן. האם הן עוזרות לילד? לאן הן מקדמות אותו בהתפתחות? או שהמניע הוא להרגיע את "הצורך" של ההורה...?

גננות, מטפלות וסייעות מהוות "תחליף" להורה בשעות היום. הן יכולות לסייע בחלק הרגשי, אבל אל להן ליצור תלות.
תלות אינה משחררת את הילד.

כשהגוזל שלנו יוצא מהקן החם ועושה את צעדיו הראשונים בעולם, התחושות המלוות את ההורה הן החיוביות והן השליליות משמעותיות להתפתחות התקינה של הילד.
הסתגלותו של הילד בתהליך הקליטה במסגרת החינוכית הינה חלק מתהליך משותף, כמעט סימביוטי, שההורים הם חלק בלתי נפרד ממנו.
אם נרצה לאפיין ולסכם את תחושת החוויה, ניתן להגדיר אותה כחוויה רגשית בעלת עוצמה, שמלווה את ההורה מהרגע שבו החלו החיפושים אחר מסגרת חינוכית הולמת לזאטוט.

שתמיד נזכור את המטרה החשובה ביותר שלנו כהורים וכדמויות מחנכות:
לגדל ילד שמח, עצמאי, שחדוות העשייה והסקרנות מלווה את צעדיו במסע חייו.

הילד שלי הוא פלא הבריאה, ותפקידי ההורי לסייע לו לפרוח ולצמוח.
דרכו, אני אלמד על עצמי כהורה וכאדם.
עליי להרגיש שלם עם בחירת המסגרת החינוכית שבחרתי, אחרי שהשקעתי לכך זמן מחשבה. הורה ספקן יעביר בוודאות את תחושת אי הנוחות לילד.
עליי לבחון אם הילד שלי מאושר בגן, אם הוא מרגיש אהוב, אם הוא מתפתח וזוכה לקבל מספיק גירויים.
עליי להתעניין ולקרוא מידע חינוכי, "לגעת" בנושאים שאינני בקיא בהם ומסקרנים אותי בהקשר לחינוך מיטיב. אם אני מתלבט לגבי נושא מסוים, חשוב שאחפש חומר אודותיו ולהתייעץ.
עליי "להיות בקשר" עם הצוות החינוכי - לשתף, להתעניין, לשאול ובעיקר להבין שיש לנו מטרות משותפות, שהעיקרית בהן היא להטיב עם הילד.

לעיתים ילדים עוברים שלבי התפתחות שמשנים את ההתנהגות שלהם.
יש להיזהר מלהסיק מסקנות.
יש ללמד את עצמנו להתבונן על ילדנו כישות נפרדת מאיתנו, כפלא גדל.

רונית 

מתוך :

הילד אינו מקולקל - לא להורים בלבד
http://bit.ly/2HI6LT1

"חפץ מעבר", עד מתי?

"חפץ מעבר",  עד מתי  ?
חפץ מעבר כשמו כן הוא חפץ שתפקידו לחבר בין הבית לגן.

בד"כ בתחילת השנה יש את תופעת חפץ המעבר, 

שילד מגיע איתו מהבית לגן, כי הוא חייב, כי זה עוזר לו בפרדה , 

זה יכול להיות בובה, סמרטוט, או אפילו מוצץ לכאלה שנגמלו אבל חייבים חיזוק חיובי מה"מקור" ז"א הבית.

העניין הוא שאחרי כמה זמן,

 בטח אחרי חודשי הסתגלות שהם בערך חודשים ראשונים,

 צריך כבר לעזור לילד להיגמל מחפץ המעבר,

 צריך לעזור גם להורה להבין שרצוי להיגמל מחפץ המעבר, זה התפקיד של הגננת.

אבל כרגיל כמו שתמיד אני אומרת כשהדברים לא יושבים אצלי,

 אני לא אצליח להעביר את המסר, והכוונה אצל הגננת.

אם הגננת לא באמת מבינה את החשיבות לעזור ליד ו /או ההורה, להיפרד מ"חפץ המעבר",

 הילד ימשיך להגיע איתו לגן,

 ז"א לא עזרנו לילד בתהליך ההפרדות, 

במילים אחרות לא עזרנו לילד להסתגל.

הרבה פעמים בחיי המקצועיים נתקלתי בלא מעט הורים שהקושי של הילד להתנתק מהחפץ מעבר נובע מהקושי של ההורה לשחרר.

אז אני אגיד את זה בפעם המי יודע כמה....עד שההורה לא מבין שהקושי של הילד נובע מהקושי שלו, ועד שהוא (ההורה) לא ילמד לשחרר, לילד יהיה קשה.

אנחנו חייבות לתת לילדים "להתאמן" על ה"החיים" (קשה באימונים קל בקרב, זוכרות?)

אני מצאתי את עצמי לא מעט, עוזרת להורה "להיגמל" מחפץ המעבר של הילד שלו, 

וברוב המקרים זה הלך נהדר הורים שיתפו איתי פעולה , והילד הריווח בגדול,

 כי הילד בסופו של דבר של ההורה, לא של הגננת (צריך להזכיר את זה לפעמים).

חשוב לציין שאין דרך אחת,

 אנחנו צריכים להתאים את הקצב והדרך לטמפרמנט של הילד וגם לשלב שהוא נמצא בו, הפיזי, ההתפתחותי, הרגשי, אי אפשר לנתק את זה, ואי אפשר להשליך דרך אחת, 

שמתאימה למישהו מסוים, על האחר.

אי אפשר להניח לעניין כי אחרת הילד יגרר עם חפץ המעבר עד סוף השנה,

 ויש מקרים כאלה לצערי. (וזה קורה לצערי כשלא רוצים "להתעסק" עם ההורים).

אז כן , צריך אמונה בדרך
צריך אומץ
וברוב המקרים צריך גב מהמערכת.

כן,
חינוך מצריך המון חוסן נפשי, והרבה אומץ
אומץ ואמונה, אני בהחלט יודעת
אבל אין דרך אחרת

באמונה שלמה
תמשיכו להוביל

רונית