כמה מילים על אסטרטגיית למידה

כמה מילים על אסטרטגיות למידה:

רבות מדובר על אסטרטגיות למידה,

 וכבר כמה עשורים מדברים על הוראה דיפרנציאלית, 

הווה אומר מותאמת לכל לומד ולומד.

 אחלה מילים מפוצצות שאין ביניהן כל קשר למערכת החינוך של ישראל לצערינו אנו.

אני עוד מימי התיכון שלי פתחתי לי אסטרטגיה למידה דיפרנציאלית (מותאמת לי)

 הווה אומר לא נכנסת לכיתה לפני מבחן לשמוע את כל ההתקשקשויות של התלמידים,

כי אותי באופן אישי זה היה מלחיץ פחד מודה!! ולכן נמנעתי.

במקביל גם לא השתתפתי בכל הדיונים הסוערים אחרי הבחינה של "מה התשובה הנכונה" זה בכלל היה מלחיץ.

עד עצם היום הזה אני נמנעת מלהשתתף בכל המשחק המקדים וגם "האחרי".

אז

כל מי שיש לו ילד במערכת החינוך  זוהי בהחלט הנקודה למחשבה.

רונית

הפרידה בבוקר

הפרידה בבוקר

הורים רבים נוטים לחשוב שאם הילד מסרב להיפרד מהם בבוקר, זה בגלל שלילד קשה. אך ברוב המקרים שאני נתקלתי בהם יכולתי לזהות כיצד הקושי של ההורה, עולמו של ההורה והטמפרמנט של ההורה, מנהלים את ההורה ומשפיעים על נקודת המפגש.
נקודת המפגש היא קריטית. כי ילד קטן אינו בהכרח בטוח שההורה יחזור, שהוא אכן אוהב אותו ולא ייעלם. הוא קטן, חסר אונים. הוא רק כעת צומח, מתפתח ובונה את הדימוי והביטחון העצמי שלו.
אני מאמינה כי תפקיד ההורה הוא לא לגונן על הילד, אלא להוות מעין כותל "להיטען" בו בשעת משבר. כותל שבו יזכה לקבל מהוריו חיזוק שיאפשר לו להמשיך הלאה.
תפקידה של המחנכת ב"משולש הקדוש" הזה, הכולל אותה, את ההורה ואת הילד, הוא לעזור בפרידה. אם היא נשאבת לתוך הקושי, היא לא בהכרח עוזרת לילד; אם היא רק מאפשרת לילד לממש צורך רגעי, היא לא בהכרח עוזרת לו להתמודד עם הקושי.

כי זו רק פרידה אחת מאלף.

אם ילדים לא ילמדו להיפרד מההורים, זה ימשיך ללוות אותם הלאה.
אנחנו, המבוגרים, צריכים לשקף להם את המציאות.
יחסיו של הורה עם הילד אינם אמורים להיות סימביוטיים. החוכמה היא לאתר את "השפה" המיוחדת לכל ילד וילד, שכן לכל ילד השפה משלו ולכל ילד הדיאלוג שמתאים לו בלבד.
פעמים רבות "המבוגרים" נשאבים זה לזה. לעיתים אף קיימת הזדהות טוטלית של הגננת עם הכאב של ההורה. היא מבקשת להרגיע את ההורה, לכן היא מצלצלת אליו, שולחת לו תמונות וכדומה.
איני אומרת שאלה פעולות שאינן צריכות להיעשות, אבל חשוב לבדוק מה המניע שלהן. האם הן עוזרות לילד? לאן הן מקדמות אותו בהתפתחות? או שהמניע הוא להרגיע את "הצורך" של ההורה...?

גננות, מטפלות וסייעות מהוות "תחליף" להורה בשעות היום. הן יכולות לסייע בחלק הרגשי, אבל אל להן ליצור תלות.
תלות אינה משחררת את הילד.

כשהגוזל שלנו יוצא מהקן החם ועושה את צעדיו הראשונים בעולם, התחושות המלוות את ההורה הן החיוביות והן השליליות משמעותיות להתפתחות התקינה של הילד.
הסתגלותו של הילד בתהליך הקליטה במסגרת החינוכית הינה חלק מתהליך משותף, כמעט סימביוטי, שההורים הם חלק בלתי נפרד ממנו.
אם נרצה לאפיין ולסכם את תחושת החוויה, ניתן להגדיר אותה כחוויה רגשית בעלת עוצמה, שמלווה את ההורה מהרגע שבו החלו החיפושים אחר מסגרת חינוכית הולמת לזאטוט.

שתמיד נזכור את המטרה החשובה ביותר שלנו כהורים וכדמויות מחנכות:
לגדל ילד שמח, עצמאי, שחדוות העשייה והסקרנות מלווה את צעדיו במסע חייו.

הילד שלי הוא פלא הבריאה, ותפקידי ההורי לסייע לו לפרוח ולצמוח.
דרכו, אני אלמד על עצמי כהורה וכאדם.
עליי להרגיש שלם עם בחירת המסגרת החינוכית שבחרתי, אחרי שהשקעתי לכך זמן מחשבה. הורה ספקן יעביר בוודאות את תחושת אי הנוחות לילד.
עליי לבחון אם הילד שלי מאושר בגן, אם הוא מרגיש אהוב, אם הוא מתפתח וזוכה לקבל מספיק גירויים.
עליי להתעניין ולקרוא מידע חינוכי, "לגעת" בנושאים שאינני בקיא בהם ומסקרנים אותי בהקשר לחינוך מיטיב. אם אני מתלבט לגבי נושא מסוים, חשוב שאחפש חומר אודותיו ולהתייעץ.
עליי "להיות בקשר" עם הצוות החינוכי - לשתף, להתעניין, לשאול ובעיקר להבין שיש לנו מטרות משותפות, שהעיקרית בהן היא להטיב עם הילד.

לעיתים ילדים עוברים שלבי התפתחות שמשנים את ההתנהגות שלהם.
יש להיזהר מלהסיק מסקנות.
יש ללמד את עצמנו להתבונן על ילדנו כישות נפרדת מאיתנו, כפלא גדל.

רונית 

מתוך :

הילד אינו מקולקל - לא להורים בלבד
http://bit.ly/2HI6LT1

"תופעת העדר" בגני הילדים

"תופעת העדר" בגני הילדים
----------------------------------------------------

בעיה רווחת בגני ילדים היא "תופעת העדר".

זה קורה כשהורה או הורים מפיצים שמועות לא מבוססות על הגן או הגננת,

שיוצאות מפרופורציה,

מתעצמות,

ומבעירות את השטח.

השמועות גוררות אל תוך הדינמיקה הורים אחרים,

שמתוך חרדה,

אינטרסים,

אדישות,

או אי הכרת העובדות מצטרפים כמו עדר להתלהמות ,

בלי לבחון את עמדתם האישית.

במקרים חמורים יותר קיימת מעורבות של סייעת,

שחוברת להורה אחד או קבוצת הורים מתוך מניעים אישיים ורצון להשיג טובת הנאה לעצמה.

בכך היא מסכנת גם את שמה הטוב של הגננת וגם את תדמית המערכת.

גן ילדים הוא מלשון להגן, הוא אמור להגן על ילדינו.

לכן הנורא בתופעת העדר בתוך גני הילדים הוא שהוא גורם לתוצאה הפוכה:

במקום שהאנרגיה של הצוות החינוכי תהיה מתועלת לטובת הילדים,

היא שואבת את האנרגיות מטובת הילדים לעיסוק בפוליטיקה ובתקשורת .

קחו דקה למחשבה 

באמונה שלמה
רונית

המפתח בידי ההורה -הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך

הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך  - המפתח בידי ההורה

לאורך כל שנות עבודתי כמחנכת בגיל הרך,

 עוד בראשית דרכי  זיהיתי את הנקודה המשמעותית ביותר בתוך מרחב העשייה בגני ילדים-

 תקשורת גננת הורים. 

היה לי ברור באופן אינטואיטיבי שזהו המפתח להצלחה בגן.

לאורך שנות  עבודתי,  נשארתי נאמנה לרעיונות שהאמנתי בהם, והערכים הללו רק הלכו והתחזקו.

אך היה גם מה שהשתנה.

 בתחילת הדרך, אחוזים  נמוכים מתוך העבודה של גננת תועלה לעבודה עם הורים,

 והשאר לפדגוגיה ודידקטיקה, ז"א לילד.

כיום נוצר היפוך, הגננת אינה רק גננת, היא מנהלת גן.

 יש לה אופרציה שלמה של תפעול,

 ואחוזים גבוהים מתועלים לעבודה עם הורים, והמעטים לפדגוגיה ודידקטיקה.

יש אומנם  הטוענים ש "פעם היה יותר טוב", 

ש "המורים של פעם היו איכותיים יותר", וכדומה,  

אני חושבת  שזוהי מהמורה  מחשבתית שהרבה אנשים נוטים ליפול בה,  וההיפך הוא הנכון.  

היום יש שפע, אפשרויות, הזדמנויות, מקומות,  שפעם היו נחלתם של מעטים  בכול תחומי  העשייה.

אנחנו רק צריכים לעשות סדר בשפע, לדלל , ולבחור את מה שמתאים לנו.

החיים דינמיים, תנועה ספיראלית של השתנות וההתפתחות אנושית, שצריך להבין ולפעול בהתאם.

ובהקשר לחינוך, ההורים השתנו, המורים השתנו ,הילדים השתנו  כולנו השתנינו- זאת עובדה, ועם עובדה זאת אנחנו צועדים קדימה.

לאורך כול שנות עבודתי הדרכתי והנחתי הורים, במסעי, פגשתי את התאוריה של אדלר,

שם למדתי מונחים חדשים,כמו תחושת שייכות, אומנות העידוד, חזון הורי, תוצאות טבעיות, הגיוניות, ועוד.  המונחים היו חדשים,  אבל לא הדרך, זאת תמיד הייתה דרכי,  זה היה  המודל שלי,

 וממודל אינטואיטיבי, זה הפך למודל מודע.

המסקנה העיקרית שגיליתי  במסעי זה, שהמפתח והרצון  בידי ההורה.

ולכן מנחה, לא יכול לרצות בשביל ההורה, לא יכול להחליט שהורה מסוים "חייב עזרה".  אם ההורה לא יגיע למסקנה זאת לבדו, זה דומה לניסיון לשבור קיר בטון עם פטיש מפלסטיק.

תפקידו של  המנחה , לזהות האם יש שם רצון, פניות, כי ברגע שיש שם פניות ורצון, רק אז ניתן לעשות שינוי, יחד .

ברגע שהפתח אטום, ההמלצה שלי  פשוט להרפות, לתת כבוד להורה שממול, על הקצב שלו, זאת זכותו, זאת הדרך שלו, ולהבין יש דברים שמגיעים בשלבים מאוחרים יותר.

מנחה צריך שיהיה לו האומץ להציב  להורה מראה, לשקף, הרבה פעמים הורה לא ירגיש נוח, 

אבל זה חלק מהתהליך.

 כשאנחנו מדברים בסיסמאות, זה לא יעיל . 

כי כולם יודעים מה צריך לעשות.

 בעולם הטכנולוגי שאנו חיים בו הידע מוצף ונגיש, כולם באמת יודעים מה צריך לעשות, העניין הוא בביצוע.

מנחה טוב יעביר את המסר שהמפתח להצלחה והתשובות,  אצל ההורה בלבד.

ואני, באופן אישי, כשאני נצבת מול הורה, אני מתחברת  לאינטואיציה  אני מרגישה  האם יש שם חיבור  רגשי,  לא לראש.  בראש כולם מהנהנים, אני רוצה לדעת אם האדם שמולו אחרי שהוא "עוזב אותי" הוא יקום ויעשה מעשה, אם הנעתי אותו לפעולה (בז'רגון המקצועי).

צריך בשביל זה  הרבה צניעות, צריך להבין שלא הכול בידיים שלי, המנחה,   להורה יש הרבה בעניין.

ויש לכך לא מעט  סיבות, יכול להיות שהפחד משתק אותו, הוא נתון ב "נקודת  עיוורון", יש בו הרצון והצורך להישאר ב"אזור הנוחות", ואם הוא לא  ירצה בכול מאודו, זה פשוט לא יקרה, זה החוזה בין מנחה להורה, ע"פ ראות עיניי .

ולהורים אני אומרת,

 לפני שאתם פונים לאנשי מקצוע,

 תחשבו היטב אם אתם  פנויים לעשות שינוי, 

כי יהיה שם הרבה פעמים כאב, אבל אלה הם כאבי גדילה. 

והתוצאות שוות את המאמץ והכאב.

תבחרו היטב את אנשי המקצוע, מידת בקיאותו, הניסיון והרקע המקצועי שלו,

 עד כמה הוא מדבר את עצמו, לא את התאוריה, עד כמה הוא חי אותה,

 מיישם אותה כי  מדובר בדיני נפשות,  ניתן לעשות נזק אם  מטפל לא יודע את גבול המקצוע .

אל תתנו לאיש לבחור עבורכם, הבחירה היא שלכם.

באמונה שלמה

רונית

כל הדרכים מובילות לרומא...

לפני  כמה זמן  פגשתי את סיגלית ועמית עשת מ"סיפור פשוט", 
(גילוי נאות בזכותם הכרתי את קניון רמלה, והתאהבתי).

 אבל על מה שאני באמת רוצה לספר זה על רגע מכונן שחוויתי בעקבות השיחה שלי עם סיגלית. 

סיגלית סיפרה לי שבעברה הרחוק היא למדה הוראת אמנות בסמינר,
אבל מעולם לא עסקה בהוראה בטח לא במסגרת הקונבנציולית. 

המחשבה הזאת לקחה אותי לזכרון  מעברי,
על ההחלטה המאוד ברורה שהייתה לי, כשלמדתי הוראה לגיל הרך,
 והיא (ההחלטה) : 
 שאין לי בכלל   ספק  בעובדה  שאחרי סיום לימודי אני הולכת לעבוד במערכת הקונבנציולית,

 שלימים התגלתה כל כך קונבנציונלית,  עד כדי בלתי נסבלת .

מערכת שכל כך לא תאמה את האישיות והטמפרמנט שלי.
 עד כדי סבל ממש.

ועל מה שאני חשבתי בעקבות הרגע הזה בשיחה עם סיגלית, 
ובכלל , באותה מחשבה  שרצה במוחי כבר זמן לא מועט, 
שלמעשה,
 יש כל-כך הרבה דרכים לבחור בחיים אחרי שסיימנו לימודים, 
אין בהכרח רק דרך אחת, 
וגם אם טעינו,( ואלוהים יודע כמה אני טעיתי),
ניתן תמיד לתקן ולבחור אחרת.

באמונה שלמה
רונית

מוקדש לכל ההורים שהילדים שלהם לקראת בחירת תחום לימודים, ובניית הקרירה המקצועית שלהם

לא להישאב לרכילות עם הורים אחרים

לא להישאב לרכילות עם הורים אחרים.
ממש לא!!
 להסתכל נטו דרך העיניים של הילד שלי,

 דרך הצרכים שלו,

הקשים שלו וכמובן ההצלחות שלו.

כי הוא זה שמעניין אותכם באמת.

יהיו לעיתים מצבים שבהם הורים  מסוימים,

מנסים לגרור אתכם וסוחפים אתכם,

לסיטואציה מסוימת.

 כדי לקבל  כוח,

מתוך האינטרסים והמניעים האישיים שלהם עצמם.

אשר נובעים,

מהמון המון סיבות, חששות,

פחד, תסכול,

ועוד כל מיני דברים שאני לא אגיד,

 כל אחד יכול להשלים לבד אם הוא יתחבר רגע לרחשי ליבו,

 וייזכר במניעים שונים שיש  לבני אדם, באופן כללי.

מאוד קל להישאב לתלונות של אחרים,

 בעיקר שכשאנחנו מוצפים בחששות פחדים וחרדות,

החוכמה לטפל בהן,

  בחרדות פחדים וחששות שלנוווווו

כי בסופו  של דבר אם נפעל מהמקומות הללו,

בדרך עקיפה אנחנו נפגע רק בילדינו אנו.

בדוק!!

הורים צעירים בתחילת המסע שלהם בהורות ובגידול הילד,
 לא רואים בהכרח  את המשך הדרך,
הם תקועים ב"כאן ועכשיו"
וה "כאן ועכשיו"  לעיתים מתעתע.

ה"כאן ועכשיו" הוא לא בהכרח  עניין של גיל צעיר או בוגר של הורים.
הוא לעיתים החלטה שמגיעים אליה בראשית ההורות, או לא. 
 היא דרך להסתכל על החיים.

אז תשאלו את עצמכם איזה דרך אימצתם לכם
הדרך של "כאן ועכשיו", הרגעי הוא המנצח??
או דרך של "תהליך" מסע ??

תשאלו, אבל באמת תשאלו

יחד עם זאת חשוב לי לחדד נקודה זו ולומר
שיש רגעים שחשוב שנחשוב על כאן ועכשיו,
כי לעיתים הרגע הזה לא ישוב.

אבל  כשאני מדברת על  
דפוס חיים של "כאן ועכשיו"
אני מתכוונת לנקודת מבט כללית של לראות רק את הרגע
ולדחוק מחשבות עתידיות.
זאת הכוונה  בדפוס חיים של "כאן ועכשיו"

ולכן הכל תלוי בנו,
תלוי במבנה האישיות של כל הורה/אדם.
בדפוסי החינוך שלו עצמו המוכרים לו
וברמת ההתפתחות האישית שלו

המסר העיקרי שלי מפוסט זה הוא:

אתם מהווים   מראה לילדים שלכם
איך שתנהגו, תחשבו, תאמינו, תפעלו,
כך גם  הם ברוב המקרים .
אל תקלו ראש בעניין.

חומר למחשבה....

באמונה שלמה
רונית 

הוא, זה לא אתם!! האם אתם באמת מכירים את הילד שלכם?

הוא זה לא אתם- האם אתם באמת מכירים את הילד שלכם?

 זה ישמע לכם מוזר,

אבל לא תמיד הורים באמת מכירים את הילדים שלהם,

כי החבור הוא סימביוטי,

אין באמת ניתוק ממשי מהילד.

הורים רבים, בעיקר אימהות,

מחוברים קשר סימביוטי לא מנותק מהילד שלהם.

חיבור  אמיתי

 מצריך רמת מודעות מאוד גבוהה,

בכדי באמת לראות את הילד  כישות נפרדת.

במטרה לתת לו להתפתח באופן עצמאי.

אבל  אם נשתדל להסתכל על הילד שלנו ממבט חיצוני,

הווה אומר,

נהיה מסוגלים לזהות היכן החזקות שלו,

הקשיים שלו,

הכישרונות שלו,

היכן הוא עשה תהליך התפתחותי משמעותי,

היכן הוא קפץ מדרגה וכדומה.

זה אינו בהכרח תהליך  טבעי אצל הורה,

כי  בד"כ הורה מתבונן על הילד שלו ממקום החיבור,

מחבל הטבור.

אך אם נלמד להתבונן על הילד שלנו

 בניתוק מוחלט  מהחוויה שלנו כהורים עד כמה שניתן ,

אנחנו נעשה עימו ואיתנו חסד!

כי זה  אינו הסיפור שלנו ,

זה הסיפור שלו,

הוא..... זה  לא  אנחנו,

לפעמים  כולנו מתבלבלים בעובדה הזאת ,

יש צורך להזכיר את זה היטב לעצמינו.

החוכמה בהרות, על פי השקפת עולמי,

היא לצעוד לצידו של הילד שלנו, במסע שלו עצמו.

ולעזור לו ולנו במקביל לנתק את החוט המחבר,

חבל הטבור ביני ובין הילד.

ולראות אותו כפי שהוא,

ישות נפרדת.

זה הדבר הכי קשה ואתגרי שיש להורה, לפי דעתי.

ממיליון שיחות שהיו לי עם הורים

זאת אחת הנקודות המשמעותית והעצמותיות

בכדי באמת להבין את חווית ההורות.

תודה שקראתם עד הסוף 

רונית

כמה עוד אפשר להאשים את ההורים שלנו ?

פנתה אליי אימא אחת,

 ושיתפה אותי שתוך כדי ההרצאה,
 כשדיברתי על השפעת ההורים בתהליך הבחירות של הילדים,

היא הבינה,

שהיא בכלל לא אוהבת את מה שהיא עוסקת בו. 
ולמעשה בחרה את זה כי ההורים שלה דיי כיוונו אותה לשם.

"אני לא הייתי רוצה לעשות את זה לילדי, כי אני מודעת למחיר,

אצלנו בבית מאוד החזיקו מציונים,

האווירה בבית הייתה דיי תחרותית,

 העבירו מסר של "מצוינות",

 מאוד כיוונו אותי לתחום עם יוקרה,

  במיוחד אותי  ...."

כדי לרכך את השיח אמרתי לה 

שהאידאל בבחירת העיסוק שלנו,

זה נקודת המפגש בין מה שאני אוהב ומה שאני טוב בו.

היא ענתה ואמרה לי שזה בדיוק העניין :
" אני עורכת דין,

 אני טובה בזה,

 אבל אני לא אוהבת את זה!

 אני יודעת בוודאות שלהורים שלי היה חלק בבחירה שלי.

ואני רוצה לדעת מה אני עושה עם זה עכשיו, 
בדיוק כשיש לי משפחה עם ילדים קטנים,

שדורש ממני המון אנרגיות  ואין לי כל כך פניות ואפשרות לשנות "

היא הוסיפה ואמרה 

שהתובנה העיקרית שלה מההרצאה שלי,

היא  ההשפעה שיש להורים,

דרך  האמונות והערכים שלהם,  על הילד ועל בחירותיו.

" חשוב לי לא לעשות זאת לילדיי " היא חזרה ואמרה.

כדי לחזק את הרעיון שיש  בהשפעה של הורינו על הבחירות שלנו,

 אני מוסיפה ואומרת,

 שתוך כדי ההרצאה, והדוגמאות  שהיא נתנה, והשיקוף שעשיתי לה,

יכולתי לראות, וגם היא,

 שהיא עושה בדיוק אותו דבר.

היא מצהירה משהו אחד,

אבל חיה באופן סמוי את הערכים שהיא הגיעה איתם מהבית,

שאותם היא נשבעה לעצמה שהיא לא תכניס לקן החדש שלה.

אנחנו   פועלים לא מעט,

מתוך "הטייס האוטומטי שלנו".
זה קורה לכולנו, 

אנחנו תמיד ניפול "לבור השחור שלנו",
כי דרכי החינוך טבועות בנו ,

 וקשה מאוד להשתחרר מהן.

 היכולת היחידה להשתחרר מהן,

היא אך ורק בתהליך של מודעות והתפתחות אישית.

השלב הראשון לשינוי זאת ההבנה,  המודעות שלנו ,

שככה אנחנו חושבים ומתנהגים כי כך חינכו אותנו,

אבל הבחירה בידינו לשנות.

יש עבודה, אין קיצורי דרכים, יש מסע וההוא מופלא בעיני.

וכמו שג'יי קיי רולינג  אמרה בהרצאה שלה,

לפני  סטודנטים ב אוניברסיטת הרווארד בארה"ב

 " יש תאריך תפוגה על האשמת הורים בכך שהם כיוונו אותך לכיוון הלא נכון ...."

והיא התכוונה לומר שלאדם ניתנת  הבחירה לשנות,  ויש לו  אחריות על חייו.

 אז לשנות זה אומר "לעבוד", לעשות דברים שלא נוח לנו, ללכת נגד הזרם, 
ללכת נגד עצמינו, זה קשה מאוד, 
ואם משהו יגיד לכם שיש לו גלולות קסם, אני קצת בספק, 
כי המפתח להצלחה טמון בידינו

הבנה, כוונה, אומץ, ופעולה


תודה שקראתם עד הסוף
רונית