הפרידה בבוקר

הפרידה בבוקר

הורים רבים נוטים לחשוב שאם הילד מסרב להיפרד מהם בבוקר, זה בגלל שלילד קשה. אך ברוב המקרים שאני נתקלתי בהם יכולתי לזהות כיצד הקושי של ההורה, עולמו של ההורה והטמפרמנט של ההורה, מנהלים את ההורה ומשפיעים על נקודת המפגש.
נקודת המפגש היא קריטית. כי ילד קטן אינו בהכרח בטוח שההורה יחזור, שהוא אכן אוהב אותו ולא ייעלם. הוא קטן, חסר אונים. הוא רק כעת צומח, מתפתח ובונה את הדימוי והביטחון העצמי שלו.
אני מאמינה כי תפקיד ההורה הוא לא לגונן על הילד, אלא להוות מעין כותל "להיטען" בו בשעת משבר. כותל שבו יזכה לקבל מהוריו חיזוק שיאפשר לו להמשיך הלאה.
תפקידה של המחנכת ב"משולש הקדוש" הזה, הכולל אותה, את ההורה ואת הילד, הוא לעזור בפרידה. אם היא נשאבת לתוך הקושי, היא לא בהכרח עוזרת לילד; אם היא רק מאפשרת לילד לממש צורך רגעי, היא לא בהכרח עוזרת לו להתמודד עם הקושי.

כי זו רק פרידה אחת מאלף.

אם ילדים לא ילמדו להיפרד מההורים, זה ימשיך ללוות אותם הלאה.
אנחנו, המבוגרים, צריכים לשקף להם את המציאות.
יחסיו של הורה עם הילד אינם אמורים להיות סימביוטיים. החוכמה היא לאתר את "השפה" המיוחדת לכל ילד וילד, שכן לכל ילד השפה משלו ולכל ילד הדיאלוג שמתאים לו בלבד.
פעמים רבות "המבוגרים" נשאבים זה לזה. לעיתים אף קיימת הזדהות טוטלית של הגננת עם הכאב של ההורה. היא מבקשת להרגיע את ההורה, לכן היא מצלצלת אליו, שולחת לו תמונות וכדומה.
איני אומרת שאלה פעולות שאינן צריכות להיעשות, אבל חשוב לבדוק מה המניע שלהן. האם הן עוזרות לילד? לאן הן מקדמות אותו בהתפתחות? או שהמניע הוא להרגיע את "הצורך" של ההורה...?

גננות, מטפלות וסייעות מהוות "תחליף" להורה בשעות היום. הן יכולות לסייע בחלק הרגשי, אבל אל להן ליצור תלות.
תלות אינה משחררת את הילד.

כשהגוזל שלנו יוצא מהקן החם ועושה את צעדיו הראשונים בעולם, התחושות המלוות את ההורה הן החיוביות והן השליליות משמעותיות להתפתחות התקינה של הילד.
הסתגלותו של הילד בתהליך הקליטה במסגרת החינוכית הינה חלק מתהליך משותף, כמעט סימביוטי, שההורים הם חלק בלתי נפרד ממנו.
אם נרצה לאפיין ולסכם את תחושת החוויה, ניתן להגדיר אותה כחוויה רגשית בעלת עוצמה, שמלווה את ההורה מהרגע שבו החלו החיפושים אחר מסגרת חינוכית הולמת לזאטוט.

שתמיד נזכור את המטרה החשובה ביותר שלנו כהורים וכדמויות מחנכות:
לגדל ילד שמח, עצמאי, שחדוות העשייה והסקרנות מלווה את צעדיו במסע חייו.

הילד שלי הוא פלא הבריאה, ותפקידי ההורי לסייע לו לפרוח ולצמוח.
דרכו, אני אלמד על עצמי כהורה וכאדם.
עליי להרגיש שלם עם בחירת המסגרת החינוכית שבחרתי, אחרי שהשקעתי לכך זמן מחשבה. הורה ספקן יעביר בוודאות את תחושת אי הנוחות לילד.
עליי לבחון אם הילד שלי מאושר בגן, אם הוא מרגיש אהוב, אם הוא מתפתח וזוכה לקבל מספיק גירויים.
עליי להתעניין ולקרוא מידע חינוכי, "לגעת" בנושאים שאינני בקיא בהם ומסקרנים אותי בהקשר לחינוך מיטיב. אם אני מתלבט לגבי נושא מסוים, חשוב שאחפש חומר אודותיו ולהתייעץ.
עליי "להיות בקשר" עם הצוות החינוכי - לשתף, להתעניין, לשאול ובעיקר להבין שיש לנו מטרות משותפות, שהעיקרית בהן היא להטיב עם הילד.

לעיתים ילדים עוברים שלבי התפתחות שמשנים את ההתנהגות שלהם.
יש להיזהר מלהסיק מסקנות.
יש ללמד את עצמנו להתבונן על ילדנו כישות נפרדת מאיתנו, כפלא גדל.

רונית 

מתוך :

הילד אינו מקולקל - לא להורים בלבד
http://bit.ly/2HI6LT1

המפתח בידי ההורה -הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך

הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך  - המפתח בידי ההורה

לאורך כל שנות עבודתי כמחנכת בגיל הרך,

 עוד בראשית דרכי  זיהיתי את הנקודה המשמעותית ביותר בתוך מרחב העשייה בגני ילדים-

 תקשורת גננת הורים. 

היה לי ברור באופן אינטואיטיבי שזהו המפתח להצלחה בגן.

לאורך שנות  עבודתי,  נשארתי נאמנה לרעיונות שהאמנתי בהם, והערכים הללו רק הלכו והתחזקו.

אך היה גם מה שהשתנה.

 בתחילת הדרך, אחוזים  נמוכים מתוך העבודה של גננת תועלה לעבודה עם הורים,

 והשאר לפדגוגיה ודידקטיקה, ז"א לילד.

כיום נוצר היפוך, הגננת אינה רק גננת, היא מנהלת גן.

 יש לה אופרציה שלמה של תפעול,

 ואחוזים גבוהים מתועלים לעבודה עם הורים, והמעטים לפדגוגיה ודידקטיקה.

יש אומנם  הטוענים ש "פעם היה יותר טוב", 

ש "המורים של פעם היו איכותיים יותר", וכדומה,  

אני חושבת  שזוהי מהמורה  מחשבתית שהרבה אנשים נוטים ליפול בה,  וההיפך הוא הנכון.  

היום יש שפע, אפשרויות, הזדמנויות, מקומות,  שפעם היו נחלתם של מעטים  בכול תחומי  העשייה.

אנחנו רק צריכים לעשות סדר בשפע, לדלל , ולבחור את מה שמתאים לנו.

החיים דינמיים, תנועה ספיראלית של השתנות וההתפתחות אנושית, שצריך להבין ולפעול בהתאם.

ובהקשר לחינוך, ההורים השתנו, המורים השתנו ,הילדים השתנו  כולנו השתנינו- זאת עובדה, ועם עובדה זאת אנחנו צועדים קדימה.

לאורך כול שנות עבודתי הדרכתי והנחתי הורים, במסעי, פגשתי את התאוריה של אדלר,

שם למדתי מונחים חדשים,כמו תחושת שייכות, אומנות העידוד, חזון הורי, תוצאות טבעיות, הגיוניות, ועוד.  המונחים היו חדשים,  אבל לא הדרך, זאת תמיד הייתה דרכי,  זה היה  המודל שלי,

 וממודל אינטואיטיבי, זה הפך למודל מודע.

המסקנה העיקרית שגיליתי  במסעי זה, שהמפתח והרצון  בידי ההורה.

ולכן מנחה, לא יכול לרצות בשביל ההורה, לא יכול להחליט שהורה מסוים "חייב עזרה".  אם ההורה לא יגיע למסקנה זאת לבדו, זה דומה לניסיון לשבור קיר בטון עם פטיש מפלסטיק.

תפקידו של  המנחה , לזהות האם יש שם רצון, פניות, כי ברגע שיש שם פניות ורצון, רק אז ניתן לעשות שינוי, יחד .

ברגע שהפתח אטום, ההמלצה שלי  פשוט להרפות, לתת כבוד להורה שממול, על הקצב שלו, זאת זכותו, זאת הדרך שלו, ולהבין יש דברים שמגיעים בשלבים מאוחרים יותר.

מנחה צריך שיהיה לו האומץ להציב  להורה מראה, לשקף, הרבה פעמים הורה לא ירגיש נוח, 

אבל זה חלק מהתהליך.

 כשאנחנו מדברים בסיסמאות, זה לא יעיל . 

כי כולם יודעים מה צריך לעשות.

 בעולם הטכנולוגי שאנו חיים בו הידע מוצף ונגיש, כולם באמת יודעים מה צריך לעשות, העניין הוא בביצוע.

מנחה טוב יעביר את המסר שהמפתח להצלחה והתשובות,  אצל ההורה בלבד.

ואני, באופן אישי, כשאני נצבת מול הורה, אני מתחברת  לאינטואיציה  אני מרגישה  האם יש שם חיבור  רגשי,  לא לראש.  בראש כולם מהנהנים, אני רוצה לדעת אם האדם שמולו אחרי שהוא "עוזב אותי" הוא יקום ויעשה מעשה, אם הנעתי אותו לפעולה (בז'רגון המקצועי).

צריך בשביל זה  הרבה צניעות, צריך להבין שלא הכול בידיים שלי, המנחה,   להורה יש הרבה בעניין.

ויש לכך לא מעט  סיבות, יכול להיות שהפחד משתק אותו, הוא נתון ב "נקודת  עיוורון", יש בו הרצון והצורך להישאר ב"אזור הנוחות", ואם הוא לא  ירצה בכול מאודו, זה פשוט לא יקרה, זה החוזה בין מנחה להורה, ע"פ ראות עיניי .

ולהורים אני אומרת,

 לפני שאתם פונים לאנשי מקצוע,

 תחשבו היטב אם אתם  פנויים לעשות שינוי, 

כי יהיה שם הרבה פעמים כאב, אבל אלה הם כאבי גדילה. 

והתוצאות שוות את המאמץ והכאב.

תבחרו היטב את אנשי המקצוע, מידת בקיאותו, הניסיון והרקע המקצועי שלו,

 עד כמה הוא מדבר את עצמו, לא את התאוריה, עד כמה הוא חי אותה,

 מיישם אותה כי  מדובר בדיני נפשות,  ניתן לעשות נזק אם  מטפל לא יודע את גבול המקצוע .

אל תתנו לאיש לבחור עבורכם, הבחירה היא שלכם.

באמונה שלמה

רונית

לא להישאב לרכילות עם הורים אחרים

לא להישאב לרכילות עם הורים אחרים.
ממש לא!!
 להסתכל נטו דרך העיניים של הילד שלי,

 דרך הצרכים שלו,

הקשים שלו וכמובן ההצלחות שלו.

כי הוא זה שמעניין אותכם באמת.

יהיו לעיתים מצבים שבהם הורים  מסוימים,

מנסים לגרור אתכם וסוחפים אתכם,

לסיטואציה מסוימת.

 כדי לקבל  כוח,

מתוך האינטרסים והמניעים האישיים שלהם עצמם.

אשר נובעים,

מהמון המון סיבות, חששות,

פחד, תסכול,

ועוד כל מיני דברים שאני לא אגיד,

 כל אחד יכול להשלים לבד אם הוא יתחבר רגע לרחשי ליבו,

 וייזכר במניעים שונים שיש  לבני אדם, באופן כללי.

מאוד קל להישאב לתלונות של אחרים,

 בעיקר שכשאנחנו מוצפים בחששות פחדים וחרדות,

החוכמה לטפל בהן,

  בחרדות פחדים וחששות שלנוווווו

כי בסופו  של דבר אם נפעל מהמקומות הללו,

בדרך עקיפה אנחנו נפגע רק בילדינו אנו.

בדוק!!

הורים צעירים בתחילת המסע שלהם בהורות ובגידול הילד,
 לא רואים בהכרח  את המשך הדרך,
הם תקועים ב"כאן ועכשיו"
וה "כאן ועכשיו"  לעיתים מתעתע.

ה"כאן ועכשיו" הוא לא בהכרח  עניין של גיל צעיר או בוגר של הורים.
הוא לעיתים החלטה שמגיעים אליה בראשית ההורות, או לא. 
 היא דרך להסתכל על החיים.

אז תשאלו את עצמכם איזה דרך אימצתם לכם
הדרך של "כאן ועכשיו", הרגעי הוא המנצח??
או דרך של "תהליך" מסע ??

תשאלו, אבל באמת תשאלו

יחד עם זאת חשוב לי לחדד נקודה זו ולומר
שיש רגעים שחשוב שנחשוב על כאן ועכשיו,
כי לעיתים הרגע הזה לא ישוב.

אבל  כשאני מדברת על  
דפוס חיים של "כאן ועכשיו"
אני מתכוונת לנקודת מבט כללית של לראות רק את הרגע
ולדחוק מחשבות עתידיות.
זאת הכוונה  בדפוס חיים של "כאן ועכשיו"

ולכן הכל תלוי בנו,
תלוי במבנה האישיות של כל הורה/אדם.
בדפוסי החינוך שלו עצמו המוכרים לו
וברמת ההתפתחות האישית שלו

המסר העיקרי שלי מפוסט זה הוא:

אתם מהווים   מראה לילדים שלכם
איך שתנהגו, תחשבו, תאמינו, תפעלו,
כך גם  הם ברוב המקרים .
אל תקלו ראש בעניין.

חומר למחשבה....

באמונה שלמה
רונית 

הוא, זה לא אתם!! האם אתם באמת מכירים את הילד שלכם?

הוא זה לא אתם- האם אתם באמת מכירים את הילד שלכם?

 זה ישמע לכם מוזר,

אבל לא תמיד הורים באמת מכירים את הילדים שלהם,

כי החבור הוא סימביוטי,

אין באמת ניתוק ממשי מהילד.

הורים רבים, בעיקר אימהות,

מחוברים קשר סימביוטי לא מנותק מהילד שלהם.

חיבור  אמיתי

 מצריך רמת מודעות מאוד גבוהה,

בכדי באמת לראות את הילד  כישות נפרדת.

במטרה לתת לו להתפתח באופן עצמאי.

אבל  אם נשתדל להסתכל על הילד שלנו ממבט חיצוני,

הווה אומר,

נהיה מסוגלים לזהות היכן החזקות שלו,

הקשיים שלו,

הכישרונות שלו,

היכן הוא עשה תהליך התפתחותי משמעותי,

היכן הוא קפץ מדרגה וכדומה.

זה אינו בהכרח תהליך  טבעי אצל הורה,

כי  בד"כ הורה מתבונן על הילד שלו ממקום החיבור,

מחבל הטבור.

אך אם נלמד להתבונן על הילד שלנו

 בניתוק מוחלט  מהחוויה שלנו כהורים עד כמה שניתן ,

אנחנו נעשה עימו ואיתנו חסד!

כי זה  אינו הסיפור שלנו ,

זה הסיפור שלו,

הוא..... זה  לא  אנחנו,

לפעמים  כולנו מתבלבלים בעובדה הזאת ,

יש צורך להזכיר את זה היטב לעצמינו.

החוכמה בהרות, על פי השקפת עולמי,

היא לצעוד לצידו של הילד שלנו, במסע שלו עצמו.

ולעזור לו ולנו במקביל לנתק את החוט המחבר,

חבל הטבור ביני ובין הילד.

ולראות אותו כפי שהוא,

ישות נפרדת.

זה הדבר הכי קשה ואתגרי שיש להורה, לפי דעתי.

ממיליון שיחות שהיו לי עם הורים

זאת אחת הנקודות המשמעותית והעצמותיות

בכדי באמת להבין את חווית ההורות.

תודה שקראתם עד הסוף 

רונית

לא תמיד כולם יאהבו אותנו ...וזה בסדר.

כשהבן שלי היה בכיתה ה' או ו', הוא אמר לי פעם:

"אימא,  המורה הזאת מחפשת אותי..."

אני שידעתי לקרוא את הסיטואציה,

על סמך עוד כמה סיטואציות שקרו איתו  במהלך אותה תקופה,

 ידעתי לענות לו ולומר לו :

"היא ממש לא מחפשת אותך, יש לה את החיים שלה, והעניינים שלה

אתה מפטפט, ומפריע, תאפס את עצמך"

זה אולי לא היה בנוסח הזה שאמרתי

אבל הרעיון שניתב אותי כאימא, היה למעשה ,

להעביר לו אחריות על ההתנהלות שלו

ושלא כולם חייבים לאהוב אותו, או ללטף אותו,

הוא כבר ילד גדול , לא בגן

והייתה לי אחריות לשחרר אותו מהחוויה הזאת שלו,
חוויה של גוננות יתר , הכלה, והבנה,

שכל הורה מצפה שהילד שלו יקבל מהמורים בבית הספר.

המטרה  שלי הייתה,   להעצים אותו!

וכן, החיים ממש לא הוגנים, אני יודעת!

לימים כשהילד הזה הלך לצבא, ועמד במצבים מורכבים ,

מאתגרים, פיזיים ונפשיים  לא מעט.

הוא סיפר לי על כך שהמפקד שלו,  
לא מאפשר לו תפקיד שהוא מאוד רוצה.

אבל מאוד , מאוד, מאוד רוצה!!
מכירים מצבים כאלה?
ברור שכן, זה פוגש אותנו כהורים לא מעט. 

אני כאימא,  נצבט לי הלב,

אבל ידעתי שאני חייבת, אבל חייבת, ועוד פעם חייבת,

 לקחת את זה כשיעור לחיים.

השיעור לחיים היה:

1. לא כולם יאהבו אותך.

2. לא כולם יחשבו שאתה  מוצלח

3. יש, ויהיו עוד המון הזדמנויות בחיים

4. אף אחד לא מחליט מה הוא גבול היכולת שלך

רק אתה!!

אם  משהו חושב שהיה לי פשוט,  או קל  לעמוד במקום הזה

אז ממש לא!

הבטן שלי התהפכה.

ובנוסף  עוד  הייתי צריכה לשכנע אותו שזאת לא קלישאה, אלה דרך הסתכלות שלי על החיים

(מה לעשות,  הילד שלי קצת יותר מתוחכם ממני למזלי )

אבל אני ידעתי שאני כאימא חייבת  לספר לו את האמת על החיים האלה, 
אבל ממקום של 
עוצמה, חוסן, ואמונה

כי ככה זה בחיים!!

אז מה המסר שלי מהסיפורים האלה ? (תמיד זה נגמר אצלי במסר):

כל פעם אנחנו מרחיבים את השיח עם הילדים שלנו

כל פעם אנחנו מדברים יותר "אמת על החיים"

כדי שהם יפגשו עם החיים, יהיו להם כלים להתמודד

להורים יש אשליה, שהם "שולטים " על החיים של הילד שלהם

והאמת שהם , ז"א אנחנו טועים.

אין לנו באמת שליטה!!

אבל יש לנו תפקיד: 
לאהוב אותם ללא תנאי

להיות עבורם ברגעי משבר, ומאידך גם ברגעי שמחה

ולתת להם כלים לחיים.

רונית

גבולות או בחירה בדרכי חינוך, האומנם?

גבולות או בחירה בדרכי חינוך, האומנם?

הורים רבים מתבלבלים בין שני המושגים  גבול ובחירה.

מצד אחד חיים של בחירה, ומאידך גבולות, כאילו שצריך לבחור בין השניים.

אם אני מציב גבול, אין בחירה, אם אני בוחר אין גבול. 

אז קצת סדר בעניין, גבול יושב על ערך....בחירה , היא דרך חיים.

מוסיפה ואומרת שהם הולכים יפה יחד, דפוס חינוך שחשוב לשלב בדיאלוג החינוכי שלנו ז"א חופש בתוך מסגרת של גבולות,

כי גבולות שומרים על חופש עד כמה שזה נשמע מוזר. 

גבול הוא שמירה על העצמי, ומאידך שמירה וכיבוד הגבול של האחר, זהו ריקוד החיים.

גבולות שומרים , מאזנים אותנו, מגדירים לנו, התפקיד שלנו בדיאלוג הוא לזהות, איפה עובר הגבול שלי, והיכן של האחר, זהו ריקוד מתמיד במערכות יחסים בנאישית.

בפועל לא מעט אנשים מתבלבלים בין גבולות של עצמם לבין גבולות האחר.

הם לא תמיד יודעים היכן עובר הקו עם האחר.

ה"אחר" הוא מבוגר או ילד, ה"אחר" הוא לא אני. 

חציית גבול יכולה להיתפס בעיני האחר, כחוסר טאקט או חוצפה...ולכן מוטב כי אדם יסגל לעצמו דפוס מודע במרחב בציבורי.

ברוב הפעמים שהורים אינם יודעים לשים גבול זה בגלל שהערך לא ברור להם, מה עושים?

עושים סדר במחשבות, הורה יכול לשאול את עצמו מה עומד מאחורי ההחלטה שלי, מה אני רוצה ללמד, איזה ערך יש כאן? זה כבר יכתיב להורה את התשובה מעצמו.

באשר למושג "בחירה" ניתן לציין כי חיים מתוך בחירה, יש בהם בריאות נפשית פיזית, וחוסן...בחירה מאפשרת מימוש, הנאה, דימיון, תעוזה, מעוף, אפשרויות.

בחירה כדרך חיים, היא שבכול רגע נתון אני בבוחר מה נכון לי.זה נשמע פשוט אבל מאוד לא, אם אין לך את המיומנויות לבחירה, כי לא הורגלת לכך מגיל צעיר, והכול היה מוכתב או ידוע מראש. לא סיגלת לעצמך את המיומנויות הזאת, הפכת לאדם שיקשה עליו לבחור החל מהבחירות הכי פשוטות, לא משמעותיות  ועד לבחירות שמכתיבות את גורלינו. לכן דרכי חינוך הן משמעותיות, ויש להן השלכות עתידיות.

בבחירה קיים עניין האחריות, ואחריות היא כבר עניין לגדולים, כי לא תמיד הבחירות שלקחתי יהיו מוצלחות, גם את זה יש לקחת בחשבון. אחריות להגיד לעצמי, שגיתי, טעיתי. 

זהו שלב מכריע, האם להלקות את עצמי על הטעות, להתייסר(מה שלא מעט אנשים עושים? או לומר לעצמי טעיתי, אך למדתי מכך, זה היה נכון לאותה העת, בחרתי מחוסר ידיעה, עשיתי את המיטב, כל תשובה מכילה אחרת שתתן לי לקפוץ מהמקום הזה ולא להיתקע, כי תקיעות בולמת.

כשאנחנו תקועים אנחנו חייבים שמישהו או משהו יחלץ אותנו משם, אדם אחר או תובנה, או פעולה , כל דבר אחר.

דרך רעיון הבחירה, ילד מצמיח לו גבול פנימי, גבול שילמד אותו להבדיל בין טוב לרע, בין ראוי ושאינו.

אם אני משלבת את שני המושגים יחד, חופש וגבולות, ניתן לראות כי לעיתים הם יחד ולעיתים לא. הווה אומר, יש מצב שבו הגבול ברור, לעומת מצב שבו יש חופש בחירה טוטלי. ולכן יש צורך לדון בכול מקרה לגופו של עניין, כי לא תמיד ניתן להקיש ממקרה אחד למשנהו, ומאידך בהחלט ניתן במצבים מסוימים להקיש בין מקרה אחד לאחר. 

אנחנו יכולים לגדל ילדים בתוך מסגרת מאוד ברורה של גבולות, אך יחד עם זאת לאפשר המון בחירה בחיים שלהם.  כי בשילוב המנצח הזה אנחנו מעצבים אדם עם מסוגלות אישית עם חוסן, עם בטחון  ודימוי עצמי חיובי . כי כאשר אנחנו מחברים אותם לעולם הפנימי שלהם, אנחנו מחזקים אותם.

לדרכי חינוך יש את "מטרת העל", עקרונות מנחים, מגדלור שמוביל אותנו, מטרה שרוצים להשיג. במרבית המקרים, הורים יכולים לעשות זאת בעצמם, לעתים צריכים משהו אחר שיעזור לנו לעשות סדר, חבר, קולגה ראו איש מקצוע, כי אנחנו לא יכולים לבד, אנחנו חייבים "ביחד" לצעוד בשבילי החיים.

רונית 

התמודדויות, אתגרים, דיאלוג ...כמו בחיים גם במסגרת החינוכית יש!!

בכול עבודה יש  התמודדויות, יש אתגרים, יש דיאלוג, יש ניהול רגשות,

אם דברתי במסר קודם על המסגרת החינוכית כעל "מקום העבודה" של הילד,

אני מוסיפה  ואומרת, שכמו בכל מקום עבודה, הוא מזמן לנו משימות, פעולות אתגרים, 

דיאלוג, עשייה ועוד ועוד.

זה מעמיד אותנו במצב מאתגר.

זה לא פשוט לנו, לא תמיד אנחנו מרוצים.

אבל אתגרים זה חלק מהחיים, העולם אינו סטרילי,

העולם אינו נטול התמודדויות.

התמודדויות, אתגרים הצלחות, הנאה, 

שלובים כל הזמן בו זמנית באופן סימביוטי.

צריך לקבל את זה.

אנחנו לומדים מהם  אסטרטגיות  תקשורת מול אנשים,

לומדים ומתפתחים תוך כדי , גם ילדים צעירים.

אני נתקלתי בהרבה הורים ששואפים כל הזמן שהילד שלהם יהיה  מאושר

השאלה מה זה מאושר?  שמח, מרוצה, נהנה, צוחק ?

יש הרבה הגדרות לאושר, 

כל אחד יבדוק יגדיר וישאל את עצמו, מה זה תורם לו?

חווית בית הספר/גן ילדים, צריכה להיות חוויה טובה ונעימה.

חשוב שילדים יאהבו ללכת למסגרת החינוכית,

אני לא מדברת על יום כזה או אחר, או תקופה קשה

אני מדברת באופן כללי.

כל הורה צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה

האם הילד שלי אוהב ללכת לבית הספר/גן ילדים?

בכללי, רק בכללי.

אני חוזרת ואומרת

האם הילד שלי אוהב ללכת.....

ז"א הילד,  לא מה אני כהורה חושב/אוהב על בית הספר/גן, מורה, גננת ?

אני נתקלתי לא מעט בהורים,

שעונים על התשובה הזאת מתוך עולמם הוא

וכאן הבעיה!!

כי צריך לעשות הפרדה בין איך הילד שלי חושב ומרגיש  לבין  איך אני

הבלבול קורה בגלל הקשר הסימביוטי  ביני ובין הילד.

הורים רבים חושבים ומרגישים שהילד הוא המשך של עצמם.

החוכמה לנתק את החוויה הזאת, חלק מניתוק חבל הטבור (זה מאפיין בעיקר אימהות)

כי האתגרים האלו בתוך בית הספר/גן ילדים,  מחשלים, בונים את הביטחון והדימוי עצמי.

הורה מעצים זה הורה שמאפשר לילד שלו להיכשל, 

לחוות חוויה של אי הצלחה, אכזבה,

לא תמיד  להצטיין.

זה נשמע אולי מוזר שאני מציינת את זה , כי לא מעט הורים יגידו בפה מלא

ברוררררררר!!!

אבל זה לא מה אנחנו מצהירים בקול, 

אלה מה באמת עמוק פנימה אנחנו חושבים מרגישים.

כי את זה אנחנו משדרים.

וזה מה שהילד מרגיש, ילדים הם חיישנים גדולים.

אין מצב אנושי תמידי שבו אנחנו מצליחים כל הזמן.

זה הרי לא אנושי.

ברגע שאנחנו עסוקים כל הזמן בתדמית של הילד,

 ולא במהות

אנחנו חוטאים למטרה.

ילד שעוטפים אותו, יוצרים לו סביבה סטרילית כל הזמן,

לא יוכל להתמודד בהמשך חייו.

ילדים שסידרו להם את החיים כל הזמן, שלא נתנו להם להתמודד, 

שחסו עליהם כשהם התאכזבו , לא פתחו בטחון ודימוי עצמי חיובי,

ואת זה נראה רק בהמשך החיים

האתגר עוד לפנינו

והוא מופלא בעיני

רונית