"ההורים" זה אנחנו - זה לא מישהו אחר

"ההורים"-  זה אנחנו- זה לא מישהו אחר

 אז ככה:

הילדים שלנו הם שלנו לכל החיים.

האנשים שהם יגדלו להיות – תלויים במידה רבה בנו.

לכן חשוב שניקח אחריות הורית: שנבדוק ונגדיר גבולות, נחשוב על השלכות,

שנציב יעדים בהורות,

לא נשאיר את זה ליד הגורל.

 הורות היא מסע.

הוא יכול להיות מאתגר ומופלא הוא יכול להיות מייגע.

הבחירה היא בידינו ההורים, וזו גם האחריות והמחויבות שלנו כלפי ילדינו.

בתוך כך, הגננות מלוות את הילדים שלנו למשך שנה שנתיים.

גם זה פרק זמן משמעותי!

בתקופה הזו חשוב להורים ולגננת לייצר שיח מכבד ומכוון לטובת הילד,

כדי שהחוויה בגן תתמוך בחוויה בבית ותעזור לילדים שלנו לצמוח בראשית דרכם הלימודית.

העשייה החינוכית בגני הילדים מורכבת,

ובשנים האחרונות העיסוק ביחסים פוליטיים ואישיים בגן הפך דומיננטי,

גם בתוך הגן, וגם בשיח הציבורי.

 לכן התקשורת בין מה שאני מכנה "המשולש הקדוש": הורים, ילדים וגננת,

דורש שיתוף פעולה על בסיס יום יומי.

הורים הם השותפים המשמעותיים ביותר של אנשי החינוך!

לכן נקודה חשובה לציון היא ש"ההורים" אינם ישות אחת,

אלא רובד עשיר ומגוון של סגנונות.

כשאנשי חינוך מתייגים את כלל ההורים כמקשה אחת או כ"תופעה",

הם חוטאים לטיב השותפות.

וכאן המסר שלי לאנשי החינוך: תתייחסו לכל הורה כפי שתתייחסו לילד או לילדה בגן:

כישות ייחודית ובלעדית.

באמונה שלמה

רונית

משפט אחד שלי יכול לשנות עולם

משפט אחד שלי עורר ריגוש עד דמעות של בחור צעיר שיש לו בסטה בנחלת בנימין לבדים.

משפט אחד שהזכיר לו את ההחמצה שחווה בגן ילדים בבית הספר. 


משפט אחד שלי יכול לשנות עולם .


כי בעקבות השיחה דיברנו, ולמדנו הרבה, אני בטוח למדתי, והוא? ימים יגידו

תודה על הזכות לעורר מחשבה וכאב, כי משם הכוח והרצון לשינוי.

" ההסתכלות שלנו על הילד אינה כעל יצור שיש "לתקנו" אלא כעל בריאה אנושית שיש לטפח"
(רונית דהאן קאשי @כל הזכויות שמורות)
דלת הגן - פתוחה לדיאלוג - הספר שלי

לכל הרוחות והשדים מה תפקידו של בית הספר?

לכל הרוחות והשדים מה תפקידו של בית הספר?
מה המשמעות של המסגרת החינוכית בכלל ?

הכי  פשוט לי להסביר את זה,
כפי שאני מסבירה  לתלמידות שלי.

אז בואו נעשה קצת שיעור בפדגוגיה.
אז ככה:
יש ארבעה תחומים בהם אנחנו בוחנים כיצד ילד מתפתח.
וזה מה שמחדד  לנו את  התבוננות שלנו בילד,
הורים מורים כאחד.

ארבעת התחומים הללו משולים לאוטו עם ארבעה גלגלים,
שצריך למצוא בהם את  האיזון
(אני בדיוק אמורה להחליף גלגלים באוטו, ומכאן האסוציאציה)

למושג הזה קוראים ח.ר.מ.ש.

כי ללא איזון לא נוכל לנהוג,  במסע חיינו,

אצל הילד המסע הזה בראשיתו.
במידה ואין איזון באחד הגלגלים או יותר,
נצטרך לחזק את אותו גלגל/גלגלים  ,
זה כל העניין!

אגב, זה גם קורה בהחלט בהמשך הדרך בחיים של בני אדם.
כי אנחנו ממשיכים לגדול ולהתפתח,
מי יותר ומי פחות.

העניין עד כמה אנחנו מאמצים את נקודת המבט הזאת,
זה כבר קשור למודעות וחינוך.

אבל אני חוזרת לילד, ולמושג ח.ר.מ.ש
 הרי אנחנו בעניין ילדים.

ח- חברתי
כל התחום החברתי של הילד.
כל תהליך הסוציאליזציה (חיברות בעברית ), שבו הילד נתון.
זהו תחום חשוב ומשמעותי,
 אשר מתחיל להתרחש החל מגילאי שלוש בערך.
כי עד גיל הזה,
הילד עדין מתפתח וגדל ובונה את האמון הבסיסי שלו בעולם.

מכאן חשיבותה של  המסגרת החינוכית .
וככל שעולים בגיל, בצרכים, ובשלבי התפתחות,
המצבים החברתיים הולכים ומתפתחים.

ר- רגשי
(אגב, זה התחום הכי משמעותי בעיניי)
כל עולם הרגש שלנו,
היכולת שלנו לזהות את מכלול הרגשות שלנו,
החיוביים, והשלילים,
ולנהל אותם באופן שמקדם אותנו.

זאת מיומנות מאוד חשובה, היא נרכשת.
העניין הוא עד כמה אנחנו מבינים את חשיבותה ומקומה בהתפתחות האדם.

ועד כמה אנחנו מקדישים לה  זמן ומקום.
"עושים למענה"
ונותנים לה מקום בחינוך שלנו .

 יש כאן המון פעולות אמיצות שצריכות להתבצע,
כי אנחנו לא רק מדברים על, אלה עושים את.

מ- מוטרי/פיזי
כל התחום הפיזי של הילד .
החל מגיל לידה עד גיל שלוש,
אנחנו מאוד שמים דגש על התחום הזה,
כי הילד נמצא בתהליך התפתחות,
פיזיולוגית אינטנסיבית משמעותית, ביותר.

כל פרק זמן קצר אנחנו בוחנים ומודדים את השלב ההתפתחותי שלו,
 אם  קיים עיכוב.
אלו הם שלבים שמאוד חשוב לשים עליהם דגש ולטפל במידה  ומתעוררת בעיה.

ככל שהילד גדל ומתפתח, קצב ההתפתחות שלו מאט,
אבל עדין מתרחשים שינויים פיזיים המשפעים על הדימוי,
על התפיסה שלו את עצמו,
על הביטחון שלו, חשוב להיות מודעים לתפיסת הגוף,
לשינויים הפיזיולוגיים,
להתפתחות האינדיבידואלית ולבדוק אותה תמיד מול שאר הדברים.

ש- שכלי
כל עולם הידע של הילד, מושגים, שפה, מיומנויות,
כישורים קוגניטיביים מיוחדים.
יש חלק מולד ויש את החלק של הסביבה,
בעיקר הסביבה הראשונית של הילד היווה אומר, המשפחה.

ילדים מעשירים את עולם הידע שלהם,
בראש וראשונה ממה שהם סופגים בבית ,
בקהילה שהם חיים.

יש לזה השפעה אדירה,
דרכי חינוך משפעות על עיצוב האישיות,  
אמונות ערכים .

אז, בואו נתבונן "פנימה",
בואו נעשה סדר.
כל אחד לעצמו.

ונגיד לעצמנו בקול,
בלי שאף אחד שומע,
 איפה זה פוגש אותנו.


רונית

דמי כיס- למה ? כמה? מתי ?

אני רוצה לדבר קצת על כסף,

אבל מכיוון אחר לגמרי,  שלא אוהבים לדבר עליו.

ז"א האם להקצות סכום שבועי או חודשי לילד ?

החל  מאיזה גיל, איזה סכום,  וכדומה ?

כל זה מתחבר,גם אם זה נראה לכם מוזר,

 לרעיון, האם ילד בתיכון צריך  לעבוד במקביל  לתקופת הבגרויות ,

או לא ? ועוד עניינים עם כסף.

אז, אני סבורה באופן חד משמעי שכן !

כן ! כן! ועוד פעם כן!

ראשית למה אני חושבת שכן לתת דמי כיס ?

כי אני חצי עיראקית ואצל עיראקים כסף זה חלק מהתרבות .  

למרות שאת החינוך הפיננסי שלי קבלתי למעשה מאימא שלי

(הצד התימני של המטבע-לא תמיד סטראוטיפים  באמת משקפים מציאות )

בקיצור,

מה שאני רוצה לשתף הוא זה לא אם אתה עשיר או עני,

או כמה כסף אתה עושה או תעשה או אם  יש לך ,

זה בכלל לא העניין!

כי הרי כסף בא  והולך .

ולא בהכרח אנשים שיש להם כסף

מממשים עצמם,נהנים מהחיים, ועוד ועוד

אני יודעת שיש כאלה שיגידו שכסף עושה את החיים הרבה יותר קלים ונוחים

ויש הרבה דברים שאנחנו רוצים, והם עולים כסף.

 אז אני אומרת , נכוןןןןןןןן,

אבל יחד עם זאת אני מדברת על זווית אחרת על כסף.

כי אדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו
ז"א כמה יש לו תאכלס בלי פלסף

עד כמה הוא נותן באמת מעצמו, רוחב לב (לארג'),

והמזג שלו (הטמפרמנט)

וכל אלה קשורים בהחלט ליחס הבסיסי שלנו לכסף,

ואת ה "כסף".

וזה עובר בירושה מדור לדור.

אז בואו נהיה מודעים לכך,

ונחשב מסלול מחדש במידה וצריך.

לדוגמה,

כיצד אנחנו  תופסים את מושג ה "כסף" ? 

ז"א

" אם יש לי כסף- אני שווה! "

"אם אין לי כסף- אני לא שווה!"

"אם יש לי כסף- אני חי את החיים שלי כמו שאני רוצה"

"אם אין לי כסף- אין לי טעם החיים"

"זה משפיע על סוג האנשים שאני מסתובב איתם"

הייתי יכולה להמשיך כך עד אין סוף

אבל אני עוצרת כאן כי   הבנו כבר את הפואנטה

אני מדברת על היחס לכסף,

היכולת שלנו לנהל את עצמינו,

היכולת שלנו לממש את עצמינו ,

 להגדיר את עצמנו ביחס לכסף.

כי מה שאני רוצה לומר אחרי כל המניפסט הארוך הזה,

שחשוב חינוך פיננסי לא  רק בהיבט הפרקטי,

וההיבט הפרקטי הוא,

האם  ילדינו יצלחו להסתדר בחיים או לא?

האם יוכלו לקנות דירה או לא ?וכו' וכ"ו 

אני לוקחת את זה לזהות האישית שלנו,

לתחושת הביטחון והדימוי שלנו.

האם העובדה שיש לי כסף או אין לי כסף,

יש לה קשר ישיר להגדרה והביטחון והדימוי העצמי שלי??

ז"א האם אני שווה?

שכל אחד יענה עכשיו  לעצמו , את האמת ורק את האמת.

ואז יענה לעצמו  גם,

האם צריך או לא צריך חינוך פיננסי  לילדיו?

ואם כן ,איך הוא מתכוון ליישם את זה?
כבר ממחר בבוקר.

התשובות אצלכם, בדוק!!

תודה שקראתם עד הסוף
רונית

לא תמיד כולם יאהבו אותנו ...וזה בסדר.

כשהבן שלי היה בכיתה ה' או ו', הוא אמר לי פעם:

"אימא,  המורה הזאת מחפשת אותי..."

אני שידעתי לקרוא את הסיטואציה,

על סמך עוד כמה סיטואציות שקרו איתו  במהלך אותה תקופה,

 ידעתי לענות לו ולומר לו :

"היא ממש לא מחפשת אותך, יש לה את החיים שלה, והעניינים שלה

אתה מפטפט, ומפריע, תאפס את עצמך"

זה אולי לא היה בנוסח הזה שאמרתי

אבל הרעיון שניתב אותי כאימא, היה למעשה ,

להעביר לו אחריות על ההתנהלות שלו

ושלא כולם חייבים לאהוב אותו, או ללטף אותו,

הוא כבר ילד גדול , לא בגן

והייתה לי אחריות לשחרר אותו מהחוויה הזאת שלו,
חוויה של גוננות יתר , הכלה, והבנה,

שכל הורה מצפה שהילד שלו יקבל מהמורים בבית הספר.

המטרה  שלי הייתה,   להעצים אותו!

וכן, החיים ממש לא הוגנים, אני יודעת!

לימים כשהילד הזה הלך לצבא, ועמד במצבים מורכבים ,

מאתגרים, פיזיים ונפשיים  לא מעט.

הוא סיפר לי על כך שהמפקד שלו,  
לא מאפשר לו תפקיד שהוא מאוד רוצה.

אבל מאוד , מאוד, מאוד רוצה!!
מכירים מצבים כאלה?
ברור שכן, זה פוגש אותנו כהורים לא מעט. 

אני כאימא,  נצבט לי הלב,

אבל ידעתי שאני חייבת, אבל חייבת, ועוד פעם חייבת,

 לקחת את זה כשיעור לחיים.

השיעור לחיים היה:

1. לא כולם יאהבו אותך.

2. לא כולם יחשבו שאתה  מוצלח

3. יש, ויהיו עוד המון הזדמנויות בחיים

4. אף אחד לא מחליט מה הוא גבול היכולת שלך

רק אתה!!

אם  משהו חושב שהיה לי פשוט,  או קל  לעמוד במקום הזה

אז ממש לא!

הבטן שלי התהפכה.

ובנוסף  עוד  הייתי צריכה לשכנע אותו שזאת לא קלישאה, אלה דרך הסתכלות שלי על החיים

(מה לעשות,  הילד שלי קצת יותר מתוחכם ממני למזלי )

אבל אני ידעתי שאני כאימא חייבת  לספר לו את האמת על החיים האלה, 
אבל ממקום של 
עוצמה, חוסן, ואמונה

כי ככה זה בחיים!!

אז מה המסר שלי מהסיפורים האלה ? (תמיד זה נגמר אצלי במסר):

כל פעם אנחנו מרחיבים את השיח עם הילדים שלנו

כל פעם אנחנו מדברים יותר "אמת על החיים"

כדי שהם יפגשו עם החיים, יהיו להם כלים להתמודד

להורים יש אשליה, שהם "שולטים " על החיים של הילד שלהם

והאמת שהם , ז"א אנחנו טועים.

אין לנו באמת שליטה!!

אבל יש לנו תפקיד: 
לאהוב אותם ללא תנאי

להיות עבורם ברגעי משבר, ומאידך גם ברגעי שמחה

ולתת להם כלים לחיים.

רונית

הילד אינו רק "תלמיד ", תכניסו את זה טוב טוב לראש

הילד אינו רק תלמיד תכניסו את זה טוב טוב לראש/

ישנה נטייה רווחת להסתכל על הילד,

 בתקופת שהותו בבית הספר'

כאילו היה תלמיד,

ורק תלמיד. 

מה שמעניין לכאורה זה,

כמה הוא קיבל במבחן ?

איזה מגמה הוא ?

כמה יחידות לימוד הוא לומד ?

בעיקר כמה הוא במתמטיקה ? 

בקיצור,

היכן הוא  בהשוואה לאחרים?

כי המערכת דואגת כל הזמן להזכיר זאת לכולם,

הורים ותלמידים כאחד.

מה שאני טוענת הוא ,

 שילד (ואדם בכלל )

 הוא אוסף של כישרונות,

 יכולות,

מסוגלות,

ייחוד.

כל אחד נולד עם כשרון זה או אחר,

עם סקרנות טבעית, אהבות, העדפות.

החובה  שלנו, לעזור לו לגלות ,

 לטפח, ולאפשר לו להיות מי שהוא באמת.

אז לבית הספר צריך ללכת זאת משימת חייו של הילד.

להכין שעורי בית, ללמוד למבחנים,

לשתף פעולה עם כללי בית הספר וכו וכו ,

על זה אין ויכוח בכלל, זאת העבודה שלו.

מאידך,

יש צורך להשקיע בכישרונות של הילד,

כי המסגרת החינוכית  היא רק צד אחד מעולמו . 

חוגים, תחביבים, תחומי ענין  חזקות,

חייבים לפתח במקביל לבית הספר.

 חשוב שההורה יהיה מכוון לזה כבר מראשית התהליך.

לימודים הישגים זה רק צד אחד של החיים,

הדרך עוד רבה וארוכה, האפשרויות רבות ,

כל שלב הוא רק צעד קטן במסע חיינו,

כהורים מוטלת עלינו האחריות להזכיר לעצמינו פרופורציות לחיים.

מה שאני ממליצה הוא ,

להבין את חשיבותם ומקומם של חוגים, תחביבים,

חינוך בלתי פורמלי.

כי הוא מעצב את דמותו של הילד לא לפחות אם לא יותר

ולמה ?

כי, כשאני עוסק במשהו שאני אוהב, רוצה, טוב בו,

אני נותן ביטוי לעצמי,

אני לומד את הכוחות שלי,

אני לומד להעריך את עצמי.

אני בונה את הדימוי והבטחון עצמי שלי.

ולהורים יש חלק בכך.

כל הורה יבדוק את היחס והתפיסה שלו  לגבי חוגים.

איך נבחרים החוגים , כמה חוגים ילד משתתף, באיזה גיל ?

בגילאים הצעירים, אין בהכרח צורך בחוגים,

כי ילדים מוצפים מפעילויות, והתמודדויות גם ככה.

צריך פשוט  לאפשר להם מרחב מחייה ועשייה .

כמות  החוגים שילד ישתתף בהם יהיו בהדרגה,

בהתאם למידת השתלבותו והסתגלותו לבית הספר.

ככל שעולים בגיל ניתן בהחלט להוסיף עוד חוגים.

לבנות מערכת כזאת שמצד אחד יש בה עניין,

ומאידך  מאווררת,

בכדי לאפשר לילד לנשום....לחלום.....

ומה החלום שלך?

נקודה למחשבה

רונית