כמה מילים על אסטרטגיית למידה

כמה מילים על אסטרטגיות למידה:

רבות מדובר על אסטרטגיות למידה,

 וכבר כמה עשורים מדברים על הוראה דיפרנציאלית, 

הווה אומר מותאמת לכל לומד ולומד.

 אחלה מילים מפוצצות שאין ביניהן כל קשר למערכת החינוך של ישראל לצערינו אנו.

אני עוד מימי התיכון שלי פתחתי לי אסטרטגיה למידה דיפרנציאלית (מותאמת לי)

 הווה אומר לא נכנסת לכיתה לפני מבחן לשמוע את כל ההתקשקשויות של התלמידים,

כי אותי באופן אישי זה היה מלחיץ פחד מודה!! ולכן נמנעתי.

במקביל גם לא השתתפתי בכל הדיונים הסוערים אחרי הבחינה של "מה התשובה הנכונה" זה בכלל היה מלחיץ.

עד עצם היום הזה אני נמנעת מלהשתתף בכל המשחק המקדים וגם "האחרי".

אז

כל מי שיש לו ילד במערכת החינוך  זוהי בהחלט הנקודה למחשבה.

רונית

הפרידה בבוקר

הפרידה בבוקר

הורים רבים נוטים לחשוב שאם הילד מסרב להיפרד מהם בבוקר, זה בגלל שלילד קשה. אך ברוב המקרים שאני נתקלתי בהם יכולתי לזהות כיצד הקושי של ההורה, עולמו של ההורה והטמפרמנט של ההורה, מנהלים את ההורה ומשפיעים על נקודת המפגש.
נקודת המפגש היא קריטית. כי ילד קטן אינו בהכרח בטוח שההורה יחזור, שהוא אכן אוהב אותו ולא ייעלם. הוא קטן, חסר אונים. הוא רק כעת צומח, מתפתח ובונה את הדימוי והביטחון העצמי שלו.
אני מאמינה כי תפקיד ההורה הוא לא לגונן על הילד, אלא להוות מעין כותל "להיטען" בו בשעת משבר. כותל שבו יזכה לקבל מהוריו חיזוק שיאפשר לו להמשיך הלאה.
תפקידה של המחנכת ב"משולש הקדוש" הזה, הכולל אותה, את ההורה ואת הילד, הוא לעזור בפרידה. אם היא נשאבת לתוך הקושי, היא לא בהכרח עוזרת לילד; אם היא רק מאפשרת לילד לממש צורך רגעי, היא לא בהכרח עוזרת לו להתמודד עם הקושי.

כי זו רק פרידה אחת מאלף.

אם ילדים לא ילמדו להיפרד מההורים, זה ימשיך ללוות אותם הלאה.
אנחנו, המבוגרים, צריכים לשקף להם את המציאות.
יחסיו של הורה עם הילד אינם אמורים להיות סימביוטיים. החוכמה היא לאתר את "השפה" המיוחדת לכל ילד וילד, שכן לכל ילד השפה משלו ולכל ילד הדיאלוג שמתאים לו בלבד.
פעמים רבות "המבוגרים" נשאבים זה לזה. לעיתים אף קיימת הזדהות טוטלית של הגננת עם הכאב של ההורה. היא מבקשת להרגיע את ההורה, לכן היא מצלצלת אליו, שולחת לו תמונות וכדומה.
איני אומרת שאלה פעולות שאינן צריכות להיעשות, אבל חשוב לבדוק מה המניע שלהן. האם הן עוזרות לילד? לאן הן מקדמות אותו בהתפתחות? או שהמניע הוא להרגיע את "הצורך" של ההורה...?

גננות, מטפלות וסייעות מהוות "תחליף" להורה בשעות היום. הן יכולות לסייע בחלק הרגשי, אבל אל להן ליצור תלות.
תלות אינה משחררת את הילד.

כשהגוזל שלנו יוצא מהקן החם ועושה את צעדיו הראשונים בעולם, התחושות המלוות את ההורה הן החיוביות והן השליליות משמעותיות להתפתחות התקינה של הילד.
הסתגלותו של הילד בתהליך הקליטה במסגרת החינוכית הינה חלק מתהליך משותף, כמעט סימביוטי, שההורים הם חלק בלתי נפרד ממנו.
אם נרצה לאפיין ולסכם את תחושת החוויה, ניתן להגדיר אותה כחוויה רגשית בעלת עוצמה, שמלווה את ההורה מהרגע שבו החלו החיפושים אחר מסגרת חינוכית הולמת לזאטוט.

שתמיד נזכור את המטרה החשובה ביותר שלנו כהורים וכדמויות מחנכות:
לגדל ילד שמח, עצמאי, שחדוות העשייה והסקרנות מלווה את צעדיו במסע חייו.

הילד שלי הוא פלא הבריאה, ותפקידי ההורי לסייע לו לפרוח ולצמוח.
דרכו, אני אלמד על עצמי כהורה וכאדם.
עליי להרגיש שלם עם בחירת המסגרת החינוכית שבחרתי, אחרי שהשקעתי לכך זמן מחשבה. הורה ספקן יעביר בוודאות את תחושת אי הנוחות לילד.
עליי לבחון אם הילד שלי מאושר בגן, אם הוא מרגיש אהוב, אם הוא מתפתח וזוכה לקבל מספיק גירויים.
עליי להתעניין ולקרוא מידע חינוכי, "לגעת" בנושאים שאינני בקיא בהם ומסקרנים אותי בהקשר לחינוך מיטיב. אם אני מתלבט לגבי נושא מסוים, חשוב שאחפש חומר אודותיו ולהתייעץ.
עליי "להיות בקשר" עם הצוות החינוכי - לשתף, להתעניין, לשאול ובעיקר להבין שיש לנו מטרות משותפות, שהעיקרית בהן היא להטיב עם הילד.

לעיתים ילדים עוברים שלבי התפתחות שמשנים את ההתנהגות שלהם.
יש להיזהר מלהסיק מסקנות.
יש ללמד את עצמנו להתבונן על ילדנו כישות נפרדת מאיתנו, כפלא גדל.

רונית 

מתוך :

הילד אינו מקולקל - לא להורים בלבד
http://bit.ly/2HI6LT1

"ההורים" זה אנחנו - זה לא מישהו אחר

"ההורים"-  זה אנחנו- זה לא מישהו אחר

 אז ככה:

הילדים שלנו הם שלנו לכל החיים.

האנשים שהם יגדלו להיות – תלויים במידה רבה בנו.

לכן חשוב שניקח אחריות הורית: שנבדוק ונגדיר גבולות, נחשוב על השלכות,

שנציב יעדים בהורות,

לא נשאיר את זה ליד הגורל.

 הורות היא מסע.

הוא יכול להיות מאתגר ומופלא הוא יכול להיות מייגע.

הבחירה היא בידינו ההורים, וזו גם האחריות והמחויבות שלנו כלפי ילדינו.

בתוך כך, הגננות מלוות את הילדים שלנו למשך שנה שנתיים.

גם זה פרק זמן משמעותי!

בתקופה הזו חשוב להורים ולגננת לייצר שיח מכבד ומכוון לטובת הילד,

כדי שהחוויה בגן תתמוך בחוויה בבית ותעזור לילדים שלנו לצמוח בראשית דרכם הלימודית.

העשייה החינוכית בגני הילדים מורכבת,

ובשנים האחרונות העיסוק ביחסים פוליטיים ואישיים בגן הפך דומיננטי,

גם בתוך הגן, וגם בשיח הציבורי.

 לכן התקשורת בין מה שאני מכנה "המשולש הקדוש": הורים, ילדים וגננת,

דורש שיתוף פעולה על בסיס יום יומי.

הורים הם השותפים המשמעותיים ביותר של אנשי החינוך!

לכן נקודה חשובה לציון היא ש"ההורים" אינם ישות אחת,

אלא רובד עשיר ומגוון של סגנונות.

כשאנשי חינוך מתייגים את כלל ההורים כמקשה אחת או כ"תופעה",

הם חוטאים לטיב השותפות.

וכאן המסר שלי לאנשי החינוך: תתייחסו לכל הורה כפי שתתייחסו לילד או לילדה בגן:

כישות ייחודית ובלעדית.

באמונה שלמה

רונית

"תופעת העדר" בגני הילדים

"תופעת העדר" בגני הילדים
----------------------------------------------------

בעיה רווחת בגני ילדים היא "תופעת העדר".

זה קורה כשהורה או הורים מפיצים שמועות לא מבוססות על הגן או הגננת,

שיוצאות מפרופורציה,

מתעצמות,

ומבעירות את השטח.

השמועות גוררות אל תוך הדינמיקה הורים אחרים,

שמתוך חרדה,

אינטרסים,

אדישות,

או אי הכרת העובדות מצטרפים כמו עדר להתלהמות ,

בלי לבחון את עמדתם האישית.

במקרים חמורים יותר קיימת מעורבות של סייעת,

שחוברת להורה אחד או קבוצת הורים מתוך מניעים אישיים ורצון להשיג טובת הנאה לעצמה.

בכך היא מסכנת גם את שמה הטוב של הגננת וגם את תדמית המערכת.

גן ילדים הוא מלשון להגן, הוא אמור להגן על ילדינו.

לכן הנורא בתופעת העדר בתוך גני הילדים הוא שהוא גורם לתוצאה הפוכה:

במקום שהאנרגיה של הצוות החינוכי תהיה מתועלת לטובת הילדים,

היא שואבת את האנרגיות מטובת הילדים לעיסוק בפוליטיקה ובתקשורת .

קחו דקה למחשבה 

באמונה שלמה
רונית

"חפץ מעבר", עד מתי?

"חפץ מעבר",  עד מתי  ?
חפץ מעבר כשמו כן הוא חפץ שתפקידו לחבר בין הבית לגן.

בד"כ בתחילת השנה יש את תופעת חפץ המעבר, 

שילד מגיע איתו מהבית לגן, כי הוא חייב, כי זה עוזר לו בפרדה , 

זה יכול להיות בובה, סמרטוט, או אפילו מוצץ לכאלה שנגמלו אבל חייבים חיזוק חיובי מה"מקור" ז"א הבית.

העניין הוא שאחרי כמה זמן,

 בטח אחרי חודשי הסתגלות שהם בערך חודשים ראשונים,

 צריך כבר לעזור לילד להיגמל מחפץ המעבר,

 צריך לעזור גם להורה להבין שרצוי להיגמל מחפץ המעבר, זה התפקיד של הגננת.

אבל כרגיל כמו שתמיד אני אומרת כשהדברים לא יושבים אצלי,

 אני לא אצליח להעביר את המסר, והכוונה אצל הגננת.

אם הגננת לא באמת מבינה את החשיבות לעזור ליד ו /או ההורה, להיפרד מ"חפץ המעבר",

 הילד ימשיך להגיע איתו לגן,

 ז"א לא עזרנו לילד בתהליך ההפרדות, 

במילים אחרות לא עזרנו לילד להסתגל.

הרבה פעמים בחיי המקצועיים נתקלתי בלא מעט הורים שהקושי של הילד להתנתק מהחפץ מעבר נובע מהקושי של ההורה לשחרר.

אז אני אגיד את זה בפעם המי יודע כמה....עד שההורה לא מבין שהקושי של הילד נובע מהקושי שלו, ועד שהוא (ההורה) לא ילמד לשחרר, לילד יהיה קשה.

אנחנו חייבות לתת לילדים "להתאמן" על ה"החיים" (קשה באימונים קל בקרב, זוכרות?)

אני מצאתי את עצמי לא מעט, עוזרת להורה "להיגמל" מחפץ המעבר של הילד שלו, 

וברוב המקרים זה הלך נהדר הורים שיתפו איתי פעולה , והילד הריווח בגדול,

 כי הילד בסופו של דבר של ההורה, לא של הגננת (צריך להזכיר את זה לפעמים).

חשוב לציין שאין דרך אחת,

 אנחנו צריכים להתאים את הקצב והדרך לטמפרמנט של הילד וגם לשלב שהוא נמצא בו, הפיזי, ההתפתחותי, הרגשי, אי אפשר לנתק את זה, ואי אפשר להשליך דרך אחת, 

שמתאימה למישהו מסוים, על האחר.

אי אפשר להניח לעניין כי אחרת הילד יגרר עם חפץ המעבר עד סוף השנה,

 ויש מקרים כאלה לצערי. (וזה קורה לצערי כשלא רוצים "להתעסק" עם ההורים).

אז כן , צריך אמונה בדרך
צריך אומץ
וברוב המקרים צריך גב מהמערכת.

כן,
חינוך מצריך המון חוסן נפשי, והרבה אומץ
אומץ ואמונה, אני בהחלט יודעת
אבל אין דרך אחרת

באמונה שלמה
תמשיכו להוביל

רונית

כמה מילים על חינוך פורמלי ובלתי פורמלי

כמה מילים על חינוך פורמלי ובלתי פורמלי

חינוך פורמלי הוא החינוך המאורגן, המסודר, שקורה במסגרות החינוך, הווה אומר בית ספר וכמובן גן הילדים. זה חינוך שיש בו יעדים ברורים, מטרות, תכניות, הערכות,  נוהליים וכדומה, זוהי בעצם ובעיקר מערכת החינוך הממלכתית ציבורית.

החינוך הפורמלי שהוא חינוך חובה, יש בו לכאורה את כל לימודי הליבה שכל ילד צריך לקבל בכדי לממש את הפוטנציאל שבו, ולהצעיד אותו קדימה בחיים- זאת המטרה הנעלה.

החינוך הפורמלי והמאורגן, מתפתח בהדרגה, ז"א בגילאי הגן, החל מגיל שלוש אנחנו אמורים להכין אותו לקראת למידה מאורגנת ומסודרת יותר, שתתרחש בשלב מאוחר יותר, הווה אומר בבית הספר.

מאידך, החינוך הבלתי פורמלי, הינו כל מה שנעשה מחוץ לכותלי בית הספר והמסגרת החינוכית המאורגנת ז"א החינוך המשלים, הווה אומר חוגים, העשרה, פרויקטים חינוכיים, תנועות נוער, התנדבות וכדומה.

החינוך הבלתי פורמלי, נותן מענה לכל הצדדים שלא תמיד באים לידי ביטוי  במסגרת הפורמלית, הם  נתפסים בעיניי רוחי כמו "אי שפוי", מקום שיש בו לעיתים נחמה,  שנותן מענה אמתי ששם יש  התייחסות לתחושה של הילד, למה שהוא  מרגיש,  במילים אחרות, למי שהוא באמת.  מקום שיש בו ביטוי לכישרונות (מכל סוג), אהבות, העדפות, בחירה,  שאותם צריך לזהות ולטפח, מה שבטוח לא להזניח.

כי כל אחד יש לו כשרון, אין אחד שאין לו כשרון,  אדם הוא יצור יצירתי אלה אם משהו בדרכי החינוך שלו דוכא בדרכי החינוך שהוא ספג בבית, במסגרת , ולצערי מסגרות חינוכיות לעיתים מדכאות את היצירתיות.

חינוך בלתי פורמלי יש לו השפעה על בניית הדימוי והביטחון העצמי של הילד, , שהם למעשה מהווים חלק ממבנה האישיות של הילד.

החינוך הפורמלי  והבלתי פורמלי חייבים ללכת יחד, זה לצד זה. 

אי אפשר, ולא נכון רק להתייחס ולהסתמך רק על מה שקורה במסגרת החינוך הפורמאלית . 

כי החינוך  הבלתי פורמלי למעשה מאפשר לילד לטפח כישרונות, אהבות, תחומי עניין שלא תמיד מתאפשרים במערכת החינוך, או לא תמיד באים לידי ביטוי, בגלל הקצב והתכתיבים המאוד ברורים של המסגרת הפורמאלית, שלא תמיד תואמים את הקצב הטבעי של הילד. עד כדי כך (ואני מדברת באופן כללי בלבד) שזה נראה לעיתים  שהילד צריך להתאים למסגרת, ולא המסגרת מותאמת לילד.

עד כמה שזה נמצא מצער.

כי לעיתים המערכת המאורגנת, כל כך חונקת מלחיצה ומאיצה את הקצב הטבעי של הילד , אשר לא מעט גוררת את ההורים למרדף יום יומי, קשוח ומעייף.

אני אינני חלילה מבקרת את עבודת המורה או הגננת בתוך העשייה היום יומית המאורגנת.

אני מדברת אך ורק על המבנה הארגוני של המערכת הפורמאלית,  שלא מעט חונק ודוחק כל פלא יצירה יצירתיות בקרב מורים ילדים וגם הורים.

ואם אנחנו בעניין יצירתיות, אז שווה לציין שליצירתיות פנים רבות, יצירתיות היא גם  מחשבה יצירתית, רעיון יצירתי, משהו שלא היה קודם לכן.

אז לסכום,

 מה שאני רוצה לומר ולייעץ, זה שתפקידם של הורים  לתת את הדעת על המטרות החינוכיות שלהם כהורים, כי הילד הוא שלהם לפני כל דבר אחר.

 מה חשוב להם  להעביר, איזה מסר, איך הם נתפסת בעיניהם  למידה, מהו "תוצר" ראוי בעיניהם , וכדומה וכדומה.

 זה מצריך מהם, ז"א מאתנו , כי ההורים הם אנחנו,  לעשות עבודת בדק בית פנימית, להבין את החשיבות שיש בחינוך  בכלל , הפורמאלי והבלתי פורמאלי,  את ההשפעה  וההשלכות שיש לכך הזה על הילדים.

שנה טובה ומוצלחת

רונית

המפתח בידי ההורה -הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך

הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך  - המפתח בידי ההורה

לאורך כל שנות עבודתי כמחנכת בגיל הרך,

 עוד בראשית דרכי  זיהיתי את הנקודה המשמעותית ביותר בתוך מרחב העשייה בגני ילדים-

 תקשורת גננת הורים. 

היה לי ברור באופן אינטואיטיבי שזהו המפתח להצלחה בגן.

לאורך שנות  עבודתי,  נשארתי נאמנה לרעיונות שהאמנתי בהם, והערכים הללו רק הלכו והתחזקו.

אך היה גם מה שהשתנה.

 בתחילת הדרך, אחוזים  נמוכים מתוך העבודה של גננת תועלה לעבודה עם הורים,

 והשאר לפדגוגיה ודידקטיקה, ז"א לילד.

כיום נוצר היפוך, הגננת אינה רק גננת, היא מנהלת גן.

 יש לה אופרציה שלמה של תפעול,

 ואחוזים גבוהים מתועלים לעבודה עם הורים, והמעטים לפדגוגיה ודידקטיקה.

יש אומנם  הטוענים ש "פעם היה יותר טוב", 

ש "המורים של פעם היו איכותיים יותר", וכדומה,  

אני חושבת  שזוהי מהמורה  מחשבתית שהרבה אנשים נוטים ליפול בה,  וההיפך הוא הנכון.  

היום יש שפע, אפשרויות, הזדמנויות, מקומות,  שפעם היו נחלתם של מעטים  בכול תחומי  העשייה.

אנחנו רק צריכים לעשות סדר בשפע, לדלל , ולבחור את מה שמתאים לנו.

החיים דינמיים, תנועה ספיראלית של השתנות וההתפתחות אנושית, שצריך להבין ולפעול בהתאם.

ובהקשר לחינוך, ההורים השתנו, המורים השתנו ,הילדים השתנו  כולנו השתנינו- זאת עובדה, ועם עובדה זאת אנחנו צועדים קדימה.

לאורך כול שנות עבודתי הדרכתי והנחתי הורים, במסעי, פגשתי את התאוריה של אדלר,

שם למדתי מונחים חדשים,כמו תחושת שייכות, אומנות העידוד, חזון הורי, תוצאות טבעיות, הגיוניות, ועוד.  המונחים היו חדשים,  אבל לא הדרך, זאת תמיד הייתה דרכי,  זה היה  המודל שלי,

 וממודל אינטואיטיבי, זה הפך למודל מודע.

המסקנה העיקרית שגיליתי  במסעי זה, שהמפתח והרצון  בידי ההורה.

ולכן מנחה, לא יכול לרצות בשביל ההורה, לא יכול להחליט שהורה מסוים "חייב עזרה".  אם ההורה לא יגיע למסקנה זאת לבדו, זה דומה לניסיון לשבור קיר בטון עם פטיש מפלסטיק.

תפקידו של  המנחה , לזהות האם יש שם רצון, פניות, כי ברגע שיש שם פניות ורצון, רק אז ניתן לעשות שינוי, יחד .

ברגע שהפתח אטום, ההמלצה שלי  פשוט להרפות, לתת כבוד להורה שממול, על הקצב שלו, זאת זכותו, זאת הדרך שלו, ולהבין יש דברים שמגיעים בשלבים מאוחרים יותר.

מנחה צריך שיהיה לו האומץ להציב  להורה מראה, לשקף, הרבה פעמים הורה לא ירגיש נוח, 

אבל זה חלק מהתהליך.

 כשאנחנו מדברים בסיסמאות, זה לא יעיל . 

כי כולם יודעים מה צריך לעשות.

 בעולם הטכנולוגי שאנו חיים בו הידע מוצף ונגיש, כולם באמת יודעים מה צריך לעשות, העניין הוא בביצוע.

מנחה טוב יעביר את המסר שהמפתח להצלחה והתשובות,  אצל ההורה בלבד.

ואני, באופן אישי, כשאני נצבת מול הורה, אני מתחברת  לאינטואיציה  אני מרגישה  האם יש שם חיבור  רגשי,  לא לראש.  בראש כולם מהנהנים, אני רוצה לדעת אם האדם שמולו אחרי שהוא "עוזב אותי" הוא יקום ויעשה מעשה, אם הנעתי אותו לפעולה (בז'רגון המקצועי).

צריך בשביל זה  הרבה צניעות, צריך להבין שלא הכול בידיים שלי, המנחה,   להורה יש הרבה בעניין.

ויש לכך לא מעט  סיבות, יכול להיות שהפחד משתק אותו, הוא נתון ב "נקודת  עיוורון", יש בו הרצון והצורך להישאר ב"אזור הנוחות", ואם הוא לא  ירצה בכול מאודו, זה פשוט לא יקרה, זה החוזה בין מנחה להורה, ע"פ ראות עיניי .

ולהורים אני אומרת,

 לפני שאתם פונים לאנשי מקצוע,

 תחשבו היטב אם אתם  פנויים לעשות שינוי, 

כי יהיה שם הרבה פעמים כאב, אבל אלה הם כאבי גדילה. 

והתוצאות שוות את המאמץ והכאב.

תבחרו היטב את אנשי המקצוע, מידת בקיאותו, הניסיון והרקע המקצועי שלו,

 עד כמה הוא מדבר את עצמו, לא את התאוריה, עד כמה הוא חי אותה,

 מיישם אותה כי  מדובר בדיני נפשות,  ניתן לעשות נזק אם  מטפל לא יודע את גבול המקצוע .

אל תתנו לאיש לבחור עבורכם, הבחירה היא שלכם.

באמונה שלמה

רונית

כל הדרכים מובילות לרומא...

לפני  כמה זמן  פגשתי את סיגלית ועמית עשת מ"סיפור פשוט", 
(גילוי נאות בזכותם הכרתי את קניון רמלה, והתאהבתי).

 אבל על מה שאני באמת רוצה לספר זה על רגע מכונן שחוויתי בעקבות השיחה שלי עם סיגלית. 

סיגלית סיפרה לי שבעברה הרחוק היא למדה הוראת אמנות בסמינר,
אבל מעולם לא עסקה בהוראה בטח לא במסגרת הקונבנציולית. 

המחשבה הזאת לקחה אותי לזכרון  מעברי,
על ההחלטה המאוד ברורה שהייתה לי, כשלמדתי הוראה לגיל הרך,
 והיא (ההחלטה) : 
 שאין לי בכלל   ספק  בעובדה  שאחרי סיום לימודי אני הולכת לעבוד במערכת הקונבנציולית,

 שלימים התגלתה כל כך קונבנציונלית,  עד כדי בלתי נסבלת .

מערכת שכל כך לא תאמה את האישיות והטמפרמנט שלי.
 עד כדי סבל ממש.

ועל מה שאני חשבתי בעקבות הרגע הזה בשיחה עם סיגלית, 
ובכלל , באותה מחשבה  שרצה במוחי כבר זמן לא מועט, 
שלמעשה,
 יש כל-כך הרבה דרכים לבחור בחיים אחרי שסיימנו לימודים, 
אין בהכרח רק דרך אחת, 
וגם אם טעינו,( ואלוהים יודע כמה אני טעיתי),
ניתן תמיד לתקן ולבחור אחרת.

באמונה שלמה
רונית

מוקדש לכל ההורים שהילדים שלהם לקראת בחירת תחום לימודים, ובניית הקרירה המקצועית שלהם