כמה מילים על אסטרטגיית למידה

כמה מילים על אסטרטגיות למידה:

רבות מדובר על אסטרטגיות למידה,

 וכבר כמה עשורים מדברים על הוראה דיפרנציאלית, 

הווה אומר מותאמת לכל לומד ולומד.

 אחלה מילים מפוצצות שאין ביניהן כל קשר למערכת החינוך של ישראל לצערינו אנו.

אני עוד מימי התיכון שלי פתחתי לי אסטרטגיה למידה דיפרנציאלית (מותאמת לי)

 הווה אומר לא נכנסת לכיתה לפני מבחן לשמוע את כל ההתקשקשויות של התלמידים,

כי אותי באופן אישי זה היה מלחיץ פחד מודה!! ולכן נמנעתי.

במקביל גם לא השתתפתי בכל הדיונים הסוערים אחרי הבחינה של "מה התשובה הנכונה" זה בכלל היה מלחיץ.

עד עצם היום הזה אני נמנעת מלהשתתף בכל המשחק המקדים וגם "האחרי".

אז

כל מי שיש לו ילד במערכת החינוך  זוהי בהחלט הנקודה למחשבה.

רונית

המפתח בידי ההורה -הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך

הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך  - המפתח בידי ההורה

לאורך כל שנות עבודתי כמחנכת בגיל הרך,

 עוד בראשית דרכי  זיהיתי את הנקודה המשמעותית ביותר בתוך מרחב העשייה בגני ילדים-

 תקשורת גננת הורים. 

היה לי ברור באופן אינטואיטיבי שזהו המפתח להצלחה בגן.

לאורך שנות  עבודתי,  נשארתי נאמנה לרעיונות שהאמנתי בהם, והערכים הללו רק הלכו והתחזקו.

אך היה גם מה שהשתנה.

 בתחילת הדרך, אחוזים  נמוכים מתוך העבודה של גננת תועלה לעבודה עם הורים,

 והשאר לפדגוגיה ודידקטיקה, ז"א לילד.

כיום נוצר היפוך, הגננת אינה רק גננת, היא מנהלת גן.

 יש לה אופרציה שלמה של תפעול,

 ואחוזים גבוהים מתועלים לעבודה עם הורים, והמעטים לפדגוגיה ודידקטיקה.

יש אומנם  הטוענים ש "פעם היה יותר טוב", 

ש "המורים של פעם היו איכותיים יותר", וכדומה,  

אני חושבת  שזוהי מהמורה  מחשבתית שהרבה אנשים נוטים ליפול בה,  וההיפך הוא הנכון.  

היום יש שפע, אפשרויות, הזדמנויות, מקומות,  שפעם היו נחלתם של מעטים  בכול תחומי  העשייה.

אנחנו רק צריכים לעשות סדר בשפע, לדלל , ולבחור את מה שמתאים לנו.

החיים דינמיים, תנועה ספיראלית של השתנות וההתפתחות אנושית, שצריך להבין ולפעול בהתאם.

ובהקשר לחינוך, ההורים השתנו, המורים השתנו ,הילדים השתנו  כולנו השתנינו- זאת עובדה, ועם עובדה זאת אנחנו צועדים קדימה.

לאורך כול שנות עבודתי הדרכתי והנחתי הורים, במסעי, פגשתי את התאוריה של אדלר,

שם למדתי מונחים חדשים,כמו תחושת שייכות, אומנות העידוד, חזון הורי, תוצאות טבעיות, הגיוניות, ועוד.  המונחים היו חדשים,  אבל לא הדרך, זאת תמיד הייתה דרכי,  זה היה  המודל שלי,

 וממודל אינטואיטיבי, זה הפך למודל מודע.

המסקנה העיקרית שגיליתי  במסעי זה, שהמפתח והרצון  בידי ההורה.

ולכן מנחה, לא יכול לרצות בשביל ההורה, לא יכול להחליט שהורה מסוים "חייב עזרה".  אם ההורה לא יגיע למסקנה זאת לבדו, זה דומה לניסיון לשבור קיר בטון עם פטיש מפלסטיק.

תפקידו של  המנחה , לזהות האם יש שם רצון, פניות, כי ברגע שיש שם פניות ורצון, רק אז ניתן לעשות שינוי, יחד .

ברגע שהפתח אטום, ההמלצה שלי  פשוט להרפות, לתת כבוד להורה שממול, על הקצב שלו, זאת זכותו, זאת הדרך שלו, ולהבין יש דברים שמגיעים בשלבים מאוחרים יותר.

מנחה צריך שיהיה לו האומץ להציב  להורה מראה, לשקף, הרבה פעמים הורה לא ירגיש נוח, 

אבל זה חלק מהתהליך.

 כשאנחנו מדברים בסיסמאות, זה לא יעיל . 

כי כולם יודעים מה צריך לעשות.

 בעולם הטכנולוגי שאנו חיים בו הידע מוצף ונגיש, כולם באמת יודעים מה צריך לעשות, העניין הוא בביצוע.

מנחה טוב יעביר את המסר שהמפתח להצלחה והתשובות,  אצל ההורה בלבד.

ואני, באופן אישי, כשאני נצבת מול הורה, אני מתחברת  לאינטואיציה  אני מרגישה  האם יש שם חיבור  רגשי,  לא לראש.  בראש כולם מהנהנים, אני רוצה לדעת אם האדם שמולו אחרי שהוא "עוזב אותי" הוא יקום ויעשה מעשה, אם הנעתי אותו לפעולה (בז'רגון המקצועי).

צריך בשביל זה  הרבה צניעות, צריך להבין שלא הכול בידיים שלי, המנחה,   להורה יש הרבה בעניין.

ויש לכך לא מעט  סיבות, יכול להיות שהפחד משתק אותו, הוא נתון ב "נקודת  עיוורון", יש בו הרצון והצורך להישאר ב"אזור הנוחות", ואם הוא לא  ירצה בכול מאודו, זה פשוט לא יקרה, זה החוזה בין מנחה להורה, ע"פ ראות עיניי .

ולהורים אני אומרת,

 לפני שאתם פונים לאנשי מקצוע,

 תחשבו היטב אם אתם  פנויים לעשות שינוי, 

כי יהיה שם הרבה פעמים כאב, אבל אלה הם כאבי גדילה. 

והתוצאות שוות את המאמץ והכאב.

תבחרו היטב את אנשי המקצוע, מידת בקיאותו, הניסיון והרקע המקצועי שלו,

 עד כמה הוא מדבר את עצמו, לא את התאוריה, עד כמה הוא חי אותה,

 מיישם אותה כי  מדובר בדיני נפשות,  ניתן לעשות נזק אם  מטפל לא יודע את גבול המקצוע .

אל תתנו לאיש לבחור עבורכם, הבחירה היא שלכם.

באמונה שלמה

רונית

כל הדרכים מובילות לרומא...

לפני  כמה זמן  פגשתי את סיגלית ועמית עשת מ"סיפור פשוט", 
(גילוי נאות בזכותם הכרתי את קניון רמלה, והתאהבתי).

 אבל על מה שאני באמת רוצה לספר זה על רגע מכונן שחוויתי בעקבות השיחה שלי עם סיגלית. 

סיגלית סיפרה לי שבעברה הרחוק היא למדה הוראת אמנות בסמינר,
אבל מעולם לא עסקה בהוראה בטח לא במסגרת הקונבנציולית. 

המחשבה הזאת לקחה אותי לזכרון  מעברי,
על ההחלטה המאוד ברורה שהייתה לי, כשלמדתי הוראה לגיל הרך,
 והיא (ההחלטה) : 
 שאין לי בכלל   ספק  בעובדה  שאחרי סיום לימודי אני הולכת לעבוד במערכת הקונבנציולית,

 שלימים התגלתה כל כך קונבנציונלית,  עד כדי בלתי נסבלת .

מערכת שכל כך לא תאמה את האישיות והטמפרמנט שלי.
 עד כדי סבל ממש.

ועל מה שאני חשבתי בעקבות הרגע הזה בשיחה עם סיגלית, 
ובכלל , באותה מחשבה  שרצה במוחי כבר זמן לא מועט, 
שלמעשה,
 יש כל-כך הרבה דרכים לבחור בחיים אחרי שסיימנו לימודים, 
אין בהכרח רק דרך אחת, 
וגם אם טעינו,( ואלוהים יודע כמה אני טעיתי),
ניתן תמיד לתקן ולבחור אחרת.

באמונה שלמה
רונית

מוקדש לכל ההורים שהילדים שלהם לקראת בחירת תחום לימודים, ובניית הקרירה המקצועית שלהם

לא להישאב לרכילות עם הורים אחרים

לא להישאב לרכילות עם הורים אחרים.
ממש לא!!
 להסתכל נטו דרך העיניים של הילד שלי,

 דרך הצרכים שלו,

הקשים שלו וכמובן ההצלחות שלו.

כי הוא זה שמעניין אותכם באמת.

יהיו לעיתים מצבים שבהם הורים  מסוימים,

מנסים לגרור אתכם וסוחפים אתכם,

לסיטואציה מסוימת.

 כדי לקבל  כוח,

מתוך האינטרסים והמניעים האישיים שלהם עצמם.

אשר נובעים,

מהמון המון סיבות, חששות,

פחד, תסכול,

ועוד כל מיני דברים שאני לא אגיד,

 כל אחד יכול להשלים לבד אם הוא יתחבר רגע לרחשי ליבו,

 וייזכר במניעים שונים שיש  לבני אדם, באופן כללי.

מאוד קל להישאב לתלונות של אחרים,

 בעיקר שכשאנחנו מוצפים בחששות פחדים וחרדות,

החוכמה לטפל בהן,

  בחרדות פחדים וחששות שלנוווווו

כי בסופו  של דבר אם נפעל מהמקומות הללו,

בדרך עקיפה אנחנו נפגע רק בילדינו אנו.

בדוק!!

הורים צעירים בתחילת המסע שלהם בהורות ובגידול הילד,
 לא רואים בהכרח  את המשך הדרך,
הם תקועים ב"כאן ועכשיו"
וה "כאן ועכשיו"  לעיתים מתעתע.

ה"כאן ועכשיו" הוא לא בהכרח  עניין של גיל צעיר או בוגר של הורים.
הוא לעיתים החלטה שמגיעים אליה בראשית ההורות, או לא. 
 היא דרך להסתכל על החיים.

אז תשאלו את עצמכם איזה דרך אימצתם לכם
הדרך של "כאן ועכשיו", הרגעי הוא המנצח??
או דרך של "תהליך" מסע ??

תשאלו, אבל באמת תשאלו

יחד עם זאת חשוב לי לחדד נקודה זו ולומר
שיש רגעים שחשוב שנחשוב על כאן ועכשיו,
כי לעיתים הרגע הזה לא ישוב.

אבל  כשאני מדברת על  
דפוס חיים של "כאן ועכשיו"
אני מתכוונת לנקודת מבט כללית של לראות רק את הרגע
ולדחוק מחשבות עתידיות.
זאת הכוונה  בדפוס חיים של "כאן ועכשיו"

ולכן הכל תלוי בנו,
תלוי במבנה האישיות של כל הורה/אדם.
בדפוסי החינוך שלו עצמו המוכרים לו
וברמת ההתפתחות האישית שלו

המסר העיקרי שלי מפוסט זה הוא:

אתם מהווים   מראה לילדים שלכם
איך שתנהגו, תחשבו, תאמינו, תפעלו,
כך גם  הם ברוב המקרים .
אל תקלו ראש בעניין.

חומר למחשבה....

באמונה שלמה
רונית 

כמה עוד אפשר להאשים את ההורים שלנו ?

פנתה אליי אימא אחת,

 ושיתפה אותי שתוך כדי ההרצאה,
 כשדיברתי על השפעת ההורים בתהליך הבחירות של הילדים,

היא הבינה,

שהיא בכלל לא אוהבת את מה שהיא עוסקת בו. 
ולמעשה בחרה את זה כי ההורים שלה דיי כיוונו אותה לשם.

"אני לא הייתי רוצה לעשות את זה לילדי, כי אני מודעת למחיר,

אצלנו בבית מאוד החזיקו מציונים,

האווירה בבית הייתה דיי תחרותית,

 העבירו מסר של "מצוינות",

 מאוד כיוונו אותי לתחום עם יוקרה,

  במיוחד אותי  ...."

כדי לרכך את השיח אמרתי לה 

שהאידאל בבחירת העיסוק שלנו,

זה נקודת המפגש בין מה שאני אוהב ומה שאני טוב בו.

היא ענתה ואמרה לי שזה בדיוק העניין :
" אני עורכת דין,

 אני טובה בזה,

 אבל אני לא אוהבת את זה!

 אני יודעת בוודאות שלהורים שלי היה חלק בבחירה שלי.

ואני רוצה לדעת מה אני עושה עם זה עכשיו, 
בדיוק כשיש לי משפחה עם ילדים קטנים,

שדורש ממני המון אנרגיות  ואין לי כל כך פניות ואפשרות לשנות "

היא הוסיפה ואמרה 

שהתובנה העיקרית שלה מההרצאה שלי,

היא  ההשפעה שיש להורים,

דרך  האמונות והערכים שלהם,  על הילד ועל בחירותיו.

" חשוב לי לא לעשות זאת לילדיי " היא חזרה ואמרה.

כדי לחזק את הרעיון שיש  בהשפעה של הורינו על הבחירות שלנו,

 אני מוסיפה ואומרת,

 שתוך כדי ההרצאה, והדוגמאות  שהיא נתנה, והשיקוף שעשיתי לה,

יכולתי לראות, וגם היא,

 שהיא עושה בדיוק אותו דבר.

היא מצהירה משהו אחד,

אבל חיה באופן סמוי את הערכים שהיא הגיעה איתם מהבית,

שאותם היא נשבעה לעצמה שהיא לא תכניס לקן החדש שלה.

אנחנו   פועלים לא מעט,

מתוך "הטייס האוטומטי שלנו".
זה קורה לכולנו, 

אנחנו תמיד ניפול "לבור השחור שלנו",
כי דרכי החינוך טבועות בנו ,

 וקשה מאוד להשתחרר מהן.

 היכולת היחידה להשתחרר מהן,

היא אך ורק בתהליך של מודעות והתפתחות אישית.

השלב הראשון לשינוי זאת ההבנה,  המודעות שלנו ,

שככה אנחנו חושבים ומתנהגים כי כך חינכו אותנו,

אבל הבחירה בידינו לשנות.

יש עבודה, אין קיצורי דרכים, יש מסע וההוא מופלא בעיני.

וכמו שג'יי קיי רולינג  אמרה בהרצאה שלה,

לפני  סטודנטים ב אוניברסיטת הרווארד בארה"ב

 " יש תאריך תפוגה על האשמת הורים בכך שהם כיוונו אותך לכיוון הלא נכון ...."

והיא התכוונה לומר שלאדם ניתנת  הבחירה לשנות,  ויש לו  אחריות על חייו.

 אז לשנות זה אומר "לעבוד", לעשות דברים שלא נוח לנו, ללכת נגד הזרם, 
ללכת נגד עצמינו, זה קשה מאוד, 
ואם משהו יגיד לכם שיש לו גלולות קסם, אני קצת בספק, 
כי המפתח להצלחה טמון בידינו

הבנה, כוונה, אומץ, ופעולה


תודה שקראתם עד הסוף
רונית 

איפה את בעוד חמש שנים ??

איפה את רואה עצמך עוד חמש שנים ? 

למען האמת ? זאת שאלה שאני תמיד שאלתי את עצמי.

תמיד הייתה בי מחשבה עתידית.

כי הבנתי באופן אינסטינקטיבי שכל אחד חייב לתכנן את העתיד שלו.

והעתיד שלנו הוא בידיים שלנו.

שום דבר לא קורה פתאום אם לא מתכננים אותו.

ואני מדברת על העיסוק שלנו או אפילו  גם בהורות שלנו

אנחנו חייבים לשאול את עצמינו שאלות של "מגדלור".

וה"מיגדלור",  הוא אותו שביל אור 

שמנתב אותנו בחיים- חזון.

מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול ?

זאת שאלה ששואלים כל ילד קטן,

וזאת  בהחלט מחשבה שמקננת בליבו של כל  הורה.

  

 ובהקשר לנשים....

התכנון המקדים של הקרירה שלנו משפיע.

מקצוע ההוראה, ובעיקר גננת.

הוא מקצוע שמצריך המון כישורים.

לא מעט גננות  מעידות  על עצמן  : 

אני גם שחקנית,

גם פסיכולוגית,

גם מורה,

גם מטפלת,

גם אימא,

גם יועצת,

גם אומנית

 הכל, נכון ??

 אין אחת שזה לא עובר לה בראש.

אז מה את עושה עם זה?

איך את מנתבת, מתעלת  את זה? 

שאלה טובה , נכון??

אוסיף ואומר זאת שאלה חשובה, שצריך לשאול!!

האם שאלת את עצמך לאחרונה את השאלה הזאת?

חומר למחשבה...

שלך,

 רונית  

גבולות או בחירה בדרכי חינוך, האומנם?

גבולות או בחירה בדרכי חינוך, האומנם?

הורים רבים מתבלבלים בין שני המושגים  גבול ובחירה.

מצד אחד חיים של בחירה, ומאידך גבולות, כאילו שצריך לבחור בין השניים.

אם אני מציב גבול, אין בחירה, אם אני בוחר אין גבול. 

אז קצת סדר בעניין, גבול יושב על ערך....בחירה , היא דרך חיים.

מוסיפה ואומרת שהם הולכים יפה יחד, דפוס חינוך שחשוב לשלב בדיאלוג החינוכי שלנו ז"א חופש בתוך מסגרת של גבולות,

כי גבולות שומרים על חופש עד כמה שזה נשמע מוזר. 

גבול הוא שמירה על העצמי, ומאידך שמירה וכיבוד הגבול של האחר, זהו ריקוד החיים.

גבולות שומרים , מאזנים אותנו, מגדירים לנו, התפקיד שלנו בדיאלוג הוא לזהות, איפה עובר הגבול שלי, והיכן של האחר, זהו ריקוד מתמיד במערכות יחסים בנאישית.

בפועל לא מעט אנשים מתבלבלים בין גבולות של עצמם לבין גבולות האחר.

הם לא תמיד יודעים היכן עובר הקו עם האחר.

ה"אחר" הוא מבוגר או ילד, ה"אחר" הוא לא אני. 

חציית גבול יכולה להיתפס בעיני האחר, כחוסר טאקט או חוצפה...ולכן מוטב כי אדם יסגל לעצמו דפוס מודע במרחב בציבורי.

ברוב הפעמים שהורים אינם יודעים לשים גבול זה בגלל שהערך לא ברור להם, מה עושים?

עושים סדר במחשבות, הורה יכול לשאול את עצמו מה עומד מאחורי ההחלטה שלי, מה אני רוצה ללמד, איזה ערך יש כאן? זה כבר יכתיב להורה את התשובה מעצמו.

באשר למושג "בחירה" ניתן לציין כי חיים מתוך בחירה, יש בהם בריאות נפשית פיזית, וחוסן...בחירה מאפשרת מימוש, הנאה, דימיון, תעוזה, מעוף, אפשרויות.

בחירה כדרך חיים, היא שבכול רגע נתון אני בבוחר מה נכון לי.זה נשמע פשוט אבל מאוד לא, אם אין לך את המיומנויות לבחירה, כי לא הורגלת לכך מגיל צעיר, והכול היה מוכתב או ידוע מראש. לא סיגלת לעצמך את המיומנויות הזאת, הפכת לאדם שיקשה עליו לבחור החל מהבחירות הכי פשוטות, לא משמעותיות  ועד לבחירות שמכתיבות את גורלינו. לכן דרכי חינוך הן משמעותיות, ויש להן השלכות עתידיות.

בבחירה קיים עניין האחריות, ואחריות היא כבר עניין לגדולים, כי לא תמיד הבחירות שלקחתי יהיו מוצלחות, גם את זה יש לקחת בחשבון. אחריות להגיד לעצמי, שגיתי, טעיתי. 

זהו שלב מכריע, האם להלקות את עצמי על הטעות, להתייסר(מה שלא מעט אנשים עושים? או לומר לעצמי טעיתי, אך למדתי מכך, זה היה נכון לאותה העת, בחרתי מחוסר ידיעה, עשיתי את המיטב, כל תשובה מכילה אחרת שתתן לי לקפוץ מהמקום הזה ולא להיתקע, כי תקיעות בולמת.

כשאנחנו תקועים אנחנו חייבים שמישהו או משהו יחלץ אותנו משם, אדם אחר או תובנה, או פעולה , כל דבר אחר.

דרך רעיון הבחירה, ילד מצמיח לו גבול פנימי, גבול שילמד אותו להבדיל בין טוב לרע, בין ראוי ושאינו.

אם אני משלבת את שני המושגים יחד, חופש וגבולות, ניתן לראות כי לעיתים הם יחד ולעיתים לא. הווה אומר, יש מצב שבו הגבול ברור, לעומת מצב שבו יש חופש בחירה טוטלי. ולכן יש צורך לדון בכול מקרה לגופו של עניין, כי לא תמיד ניתן להקיש ממקרה אחד למשנהו, ומאידך בהחלט ניתן במצבים מסוימים להקיש בין מקרה אחד לאחר. 

אנחנו יכולים לגדל ילדים בתוך מסגרת מאוד ברורה של גבולות, אך יחד עם זאת לאפשר המון בחירה בחיים שלהם.  כי בשילוב המנצח הזה אנחנו מעצבים אדם עם מסוגלות אישית עם חוסן, עם בטחון  ודימוי עצמי חיובי . כי כאשר אנחנו מחברים אותם לעולם הפנימי שלהם, אנחנו מחזקים אותם.

לדרכי חינוך יש את "מטרת העל", עקרונות מנחים, מגדלור שמוביל אותנו, מטרה שרוצים להשיג. במרבית המקרים, הורים יכולים לעשות זאת בעצמם, לעתים צריכים משהו אחר שיעזור לנו לעשות סדר, חבר, קולגה ראו איש מקצוע, כי אנחנו לא יכולים לבד, אנחנו חייבים "ביחד" לצעוד בשבילי החיים.

רונית 

מתלונן דוחה עזרה

"מתלונן דוחה עזרה" 

 מי הוא ?

מתלונן דוחה עזרה, הוא אותו אדם שמצהיר בגלוי או סמוי,
שיש לו בעיה!!
שמשהו לא מסתדר לו...
שלא נוח ל....
שהוא רוצה יותר לעצמו וחסר לו...
שיש לו חלומות אבל הם בארון ....
שמעצבנים אותו....
מאכזבים אותו.....
ועוד ועוד דוגמאות 

אבל דוחה כל עזרה שמוגשת לו,
בחינם,
בכסף,
לא משנה
דוחה אותה!! 

למה?
כי לא בא לו להתאמץ...
לא בא לו להתמודד...
לא בא לשנות את ההרגלים המוכרים לו...
כי יותר נוח "בביצה " המוכרת לו כל כך
גם אם היא מצחינה.

ואז הוא מספר לעצמו סיפורים
שככה זה בחיים...
אצל כולם זה ככה...
אין בררה...
אין מה לעשות...
אלה החיים...

יש כאלה המון אנשים
אתם אל תהיו כאלה, חבל!
חבל על כל יום שעובר
כשאדם שהולך בתנועה מעגלית ושאינה ספירלית, יש לו חיים משעממים.

והכי מצער ? זה אולי יגיע יום והוא יצטער על כך.
אבל אז יהיה כבר מאוחר.

אז תשקיעו בעצמכם, 

בילדים שלכם, 

בזוגיות שלכם, 

בחברויות שלכם, 

במשפחה שלכם, 

בקריירה שלכם.

תחיו!

יהיו ימים אפורים, ברור
אבל תנסו להכניס להם קצת צבע

רונית