"חפץ מעבר", עד מתי?

"חפץ מעבר",  עד מתי  ?
חפץ מעבר כשמו כן הוא חפץ שתפקידו לחבר בין הבית לגן.

בד"כ בתחילת השנה יש את תופעת חפץ המעבר, 

שילד מגיע איתו מהבית לגן, כי הוא חייב, כי זה עוזר לו בפרדה , 

זה יכול להיות בובה, סמרטוט, או אפילו מוצץ לכאלה שנגמלו אבל חייבים חיזוק חיובי מה"מקור" ז"א הבית.

העניין הוא שאחרי כמה זמן,

 בטח אחרי חודשי הסתגלות שהם בערך חודשים ראשונים,

 צריך כבר לעזור לילד להיגמל מחפץ המעבר,

 צריך לעזור גם להורה להבין שרצוי להיגמל מחפץ המעבר, זה התפקיד של הגננת.

אבל כרגיל כמו שתמיד אני אומרת כשהדברים לא יושבים אצלי,

 אני לא אצליח להעביר את המסר, והכוונה אצל הגננת.

אם הגננת לא באמת מבינה את החשיבות לעזור ליד ו /או ההורה, להיפרד מ"חפץ המעבר",

 הילד ימשיך להגיע איתו לגן,

 ז"א לא עזרנו לילד בתהליך ההפרדות, 

במילים אחרות לא עזרנו לילד להסתגל.

הרבה פעמים בחיי המקצועיים נתקלתי בלא מעט הורים שהקושי של הילד להתנתק מהחפץ מעבר נובע מהקושי של ההורה לשחרר.

אז אני אגיד את זה בפעם המי יודע כמה....עד שההורה לא מבין שהקושי של הילד נובע מהקושי שלו, ועד שהוא (ההורה) לא ילמד לשחרר, לילד יהיה קשה.

אנחנו חייבות לתת לילדים "להתאמן" על ה"החיים" (קשה באימונים קל בקרב, זוכרות?)

אני מצאתי את עצמי לא מעט, עוזרת להורה "להיגמל" מחפץ המעבר של הילד שלו, 

וברוב המקרים זה הלך נהדר הורים שיתפו איתי פעולה , והילד הריווח בגדול,

 כי הילד בסופו של דבר של ההורה, לא של הגננת (צריך להזכיר את זה לפעמים).

חשוב לציין שאין דרך אחת,

 אנחנו צריכים להתאים את הקצב והדרך לטמפרמנט של הילד וגם לשלב שהוא נמצא בו, הפיזי, ההתפתחותי, הרגשי, אי אפשר לנתק את זה, ואי אפשר להשליך דרך אחת, 

שמתאימה למישהו מסוים, על האחר.

אי אפשר להניח לעניין כי אחרת הילד יגרר עם חפץ המעבר עד סוף השנה,

 ויש מקרים כאלה לצערי. (וזה קורה לצערי כשלא רוצים "להתעסק" עם ההורים).

אז כן , צריך אמונה בדרך
צריך אומץ
וברוב המקרים צריך גב מהמערכת.

כן,
חינוך מצריך המון חוסן נפשי, והרבה אומץ
אומץ ואמונה, אני בהחלט יודעת
אבל אין דרך אחרת

באמונה שלמה
תמשיכו להוביל

רונית

כל הדרכים מובילות לרומא...

לפני  כמה זמן  פגשתי את סיגלית ועמית עשת מ"סיפור פשוט", 
(גילוי נאות בזכותם הכרתי את קניון רמלה, והתאהבתי).

 אבל על מה שאני באמת רוצה לספר זה על רגע מכונן שחוויתי בעקבות השיחה שלי עם סיגלית. 

סיגלית סיפרה לי שבעברה הרחוק היא למדה הוראת אמנות בסמינר,
אבל מעולם לא עסקה בהוראה בטח לא במסגרת הקונבנציולית. 

המחשבה הזאת לקחה אותי לזכרון  מעברי,
על ההחלטה המאוד ברורה שהייתה לי, כשלמדתי הוראה לגיל הרך,
 והיא (ההחלטה) : 
 שאין לי בכלל   ספק  בעובדה  שאחרי סיום לימודי אני הולכת לעבוד במערכת הקונבנציולית,

 שלימים התגלתה כל כך קונבנציונלית,  עד כדי בלתי נסבלת .

מערכת שכל כך לא תאמה את האישיות והטמפרמנט שלי.
 עד כדי סבל ממש.

ועל מה שאני חשבתי בעקבות הרגע הזה בשיחה עם סיגלית, 
ובכלל , באותה מחשבה  שרצה במוחי כבר זמן לא מועט, 
שלמעשה,
 יש כל-כך הרבה דרכים לבחור בחיים אחרי שסיימנו לימודים, 
אין בהכרח רק דרך אחת, 
וגם אם טעינו,( ואלוהים יודע כמה אני טעיתי),
ניתן תמיד לתקן ולבחור אחרת.

באמונה שלמה
רונית

מוקדש לכל ההורים שהילדים שלהם לקראת בחירת תחום לימודים, ובניית הקרירה המקצועית שלהם

לכל הרוחות והשדים מה תפקידו של בית הספר?

לכל הרוחות והשדים מה תפקידו של בית הספר?
מה המשמעות של המסגרת החינוכית בכלל ?

הכי  פשוט לי להסביר את זה,
כפי שאני מסבירה  לתלמידות שלי.

אז בואו נעשה קצת שיעור בפדגוגיה.
אז ככה:
יש ארבעה תחומים בהם אנחנו בוחנים כיצד ילד מתפתח.
וזה מה שמחדד  לנו את  התבוננות שלנו בילד,
הורים מורים כאחד.

ארבעת התחומים הללו משולים לאוטו עם ארבעה גלגלים,
שצריך למצוא בהם את  האיזון
(אני בדיוק אמורה להחליף גלגלים באוטו, ומכאן האסוציאציה)

למושג הזה קוראים ח.ר.מ.ש.

כי ללא איזון לא נוכל לנהוג,  במסע חיינו,

אצל הילד המסע הזה בראשיתו.
במידה ואין איזון באחד הגלגלים או יותר,
נצטרך לחזק את אותו גלגל/גלגלים  ,
זה כל העניין!

אגב, זה גם קורה בהחלט בהמשך הדרך בחיים של בני אדם.
כי אנחנו ממשיכים לגדול ולהתפתח,
מי יותר ומי פחות.

העניין עד כמה אנחנו מאמצים את נקודת המבט הזאת,
זה כבר קשור למודעות וחינוך.

אבל אני חוזרת לילד, ולמושג ח.ר.מ.ש
 הרי אנחנו בעניין ילדים.

ח- חברתי
כל התחום החברתי של הילד.
כל תהליך הסוציאליזציה (חיברות בעברית ), שבו הילד נתון.
זהו תחום חשוב ומשמעותי,
 אשר מתחיל להתרחש החל מגילאי שלוש בערך.
כי עד גיל הזה,
הילד עדין מתפתח וגדל ובונה את האמון הבסיסי שלו בעולם.

מכאן חשיבותה של  המסגרת החינוכית .
וככל שעולים בגיל, בצרכים, ובשלבי התפתחות,
המצבים החברתיים הולכים ומתפתחים.

ר- רגשי
(אגב, זה התחום הכי משמעותי בעיניי)
כל עולם הרגש שלנו,
היכולת שלנו לזהות את מכלול הרגשות שלנו,
החיוביים, והשלילים,
ולנהל אותם באופן שמקדם אותנו.

זאת מיומנות מאוד חשובה, היא נרכשת.
העניין הוא עד כמה אנחנו מבינים את חשיבותה ומקומה בהתפתחות האדם.

ועד כמה אנחנו מקדישים לה  זמן ומקום.
"עושים למענה"
ונותנים לה מקום בחינוך שלנו .

 יש כאן המון פעולות אמיצות שצריכות להתבצע,
כי אנחנו לא רק מדברים על, אלה עושים את.

מ- מוטרי/פיזי
כל התחום הפיזי של הילד .
החל מגיל לידה עד גיל שלוש,
אנחנו מאוד שמים דגש על התחום הזה,
כי הילד נמצא בתהליך התפתחות,
פיזיולוגית אינטנסיבית משמעותית, ביותר.

כל פרק זמן קצר אנחנו בוחנים ומודדים את השלב ההתפתחותי שלו,
 אם  קיים עיכוב.
אלו הם שלבים שמאוד חשוב לשים עליהם דגש ולטפל במידה  ומתעוררת בעיה.

ככל שהילד גדל ומתפתח, קצב ההתפתחות שלו מאט,
אבל עדין מתרחשים שינויים פיזיים המשפעים על הדימוי,
על התפיסה שלו את עצמו,
על הביטחון שלו, חשוב להיות מודעים לתפיסת הגוף,
לשינויים הפיזיולוגיים,
להתפתחות האינדיבידואלית ולבדוק אותה תמיד מול שאר הדברים.

ש- שכלי
כל עולם הידע של הילד, מושגים, שפה, מיומנויות,
כישורים קוגניטיביים מיוחדים.
יש חלק מולד ויש את החלק של הסביבה,
בעיקר הסביבה הראשונית של הילד היווה אומר, המשפחה.

ילדים מעשירים את עולם הידע שלהם,
בראש וראשונה ממה שהם סופגים בבית ,
בקהילה שהם חיים.

יש לזה השפעה אדירה,
דרכי חינוך משפעות על עיצוב האישיות,  
אמונות ערכים .

אז, בואו נתבונן "פנימה",
בואו נעשה סדר.
כל אחד לעצמו.

ונגיד לעצמנו בקול,
בלי שאף אחד שומע,
 איפה זה פוגש אותנו.


רונית

הילד אינו רק "תלמיד ", תכניסו את זה טוב טוב לראש

הילד אינו רק תלמיד תכניסו את זה טוב טוב לראש/

ישנה נטייה רווחת להסתכל על הילד,

 בתקופת שהותו בבית הספר'

כאילו היה תלמיד,

ורק תלמיד. 

מה שמעניין לכאורה זה,

כמה הוא קיבל במבחן ?

איזה מגמה הוא ?

כמה יחידות לימוד הוא לומד ?

בעיקר כמה הוא במתמטיקה ? 

בקיצור,

היכן הוא  בהשוואה לאחרים?

כי המערכת דואגת כל הזמן להזכיר זאת לכולם,

הורים ותלמידים כאחד.

מה שאני טוענת הוא ,

 שילד (ואדם בכלל )

 הוא אוסף של כישרונות,

 יכולות,

מסוגלות,

ייחוד.

כל אחד נולד עם כשרון זה או אחר,

עם סקרנות טבעית, אהבות, העדפות.

החובה  שלנו, לעזור לו לגלות ,

 לטפח, ולאפשר לו להיות מי שהוא באמת.

אז לבית הספר צריך ללכת זאת משימת חייו של הילד.

להכין שעורי בית, ללמוד למבחנים,

לשתף פעולה עם כללי בית הספר וכו וכו ,

על זה אין ויכוח בכלל, זאת העבודה שלו.

מאידך,

יש צורך להשקיע בכישרונות של הילד,

כי המסגרת החינוכית  היא רק צד אחד מעולמו . 

חוגים, תחביבים, תחומי ענין  חזקות,

חייבים לפתח במקביל לבית הספר.

 חשוב שההורה יהיה מכוון לזה כבר מראשית התהליך.

לימודים הישגים זה רק צד אחד של החיים,

הדרך עוד רבה וארוכה, האפשרויות רבות ,

כל שלב הוא רק צעד קטן במסע חיינו,

כהורים מוטלת עלינו האחריות להזכיר לעצמינו פרופורציות לחיים.

מה שאני ממליצה הוא ,

להבין את חשיבותם ומקומם של חוגים, תחביבים,

חינוך בלתי פורמלי.

כי הוא מעצב את דמותו של הילד לא לפחות אם לא יותר

ולמה ?

כי, כשאני עוסק במשהו שאני אוהב, רוצה, טוב בו,

אני נותן ביטוי לעצמי,

אני לומד את הכוחות שלי,

אני לומד להעריך את עצמי.

אני בונה את הדימוי והבטחון עצמי שלי.

ולהורים יש חלק בכך.

כל הורה יבדוק את היחס והתפיסה שלו  לגבי חוגים.

איך נבחרים החוגים , כמה חוגים ילד משתתף, באיזה גיל ?

בגילאים הצעירים, אין בהכרח צורך בחוגים,

כי ילדים מוצפים מפעילויות, והתמודדויות גם ככה.

צריך פשוט  לאפשר להם מרחב מחייה ועשייה .

כמות  החוגים שילד ישתתף בהם יהיו בהדרגה,

בהתאם למידת השתלבותו והסתגלותו לבית הספר.

ככל שעולים בגיל ניתן בהחלט להוסיף עוד חוגים.

לבנות מערכת כזאת שמצד אחד יש בה עניין,

ומאידך  מאווררת,

בכדי לאפשר לילד לנשום....לחלום.....

ומה החלום שלך?

נקודה למחשבה

רונית

גבולות או בחירה בדרכי חינוך, האומנם?

גבולות או בחירה בדרכי חינוך, האומנם?

הורים רבים מתבלבלים בין שני המושגים  גבול ובחירה.

מצד אחד חיים של בחירה, ומאידך גבולות, כאילו שצריך לבחור בין השניים.

אם אני מציב גבול, אין בחירה, אם אני בוחר אין גבול. 

אז קצת סדר בעניין, גבול יושב על ערך....בחירה , היא דרך חיים.

מוסיפה ואומרת שהם הולכים יפה יחד, דפוס חינוך שחשוב לשלב בדיאלוג החינוכי שלנו ז"א חופש בתוך מסגרת של גבולות,

כי גבולות שומרים על חופש עד כמה שזה נשמע מוזר. 

גבול הוא שמירה על העצמי, ומאידך שמירה וכיבוד הגבול של האחר, זהו ריקוד החיים.

גבולות שומרים , מאזנים אותנו, מגדירים לנו, התפקיד שלנו בדיאלוג הוא לזהות, איפה עובר הגבול שלי, והיכן של האחר, זהו ריקוד מתמיד במערכות יחסים בנאישית.

בפועל לא מעט אנשים מתבלבלים בין גבולות של עצמם לבין גבולות האחר.

הם לא תמיד יודעים היכן עובר הקו עם האחר.

ה"אחר" הוא מבוגר או ילד, ה"אחר" הוא לא אני. 

חציית גבול יכולה להיתפס בעיני האחר, כחוסר טאקט או חוצפה...ולכן מוטב כי אדם יסגל לעצמו דפוס מודע במרחב בציבורי.

ברוב הפעמים שהורים אינם יודעים לשים גבול זה בגלל שהערך לא ברור להם, מה עושים?

עושים סדר במחשבות, הורה יכול לשאול את עצמו מה עומד מאחורי ההחלטה שלי, מה אני רוצה ללמד, איזה ערך יש כאן? זה כבר יכתיב להורה את התשובה מעצמו.

באשר למושג "בחירה" ניתן לציין כי חיים מתוך בחירה, יש בהם בריאות נפשית פיזית, וחוסן...בחירה מאפשרת מימוש, הנאה, דימיון, תעוזה, מעוף, אפשרויות.

בחירה כדרך חיים, היא שבכול רגע נתון אני בבוחר מה נכון לי.זה נשמע פשוט אבל מאוד לא, אם אין לך את המיומנויות לבחירה, כי לא הורגלת לכך מגיל צעיר, והכול היה מוכתב או ידוע מראש. לא סיגלת לעצמך את המיומנויות הזאת, הפכת לאדם שיקשה עליו לבחור החל מהבחירות הכי פשוטות, לא משמעותיות  ועד לבחירות שמכתיבות את גורלינו. לכן דרכי חינוך הן משמעותיות, ויש להן השלכות עתידיות.

בבחירה קיים עניין האחריות, ואחריות היא כבר עניין לגדולים, כי לא תמיד הבחירות שלקחתי יהיו מוצלחות, גם את זה יש לקחת בחשבון. אחריות להגיד לעצמי, שגיתי, טעיתי. 

זהו שלב מכריע, האם להלקות את עצמי על הטעות, להתייסר(מה שלא מעט אנשים עושים? או לומר לעצמי טעיתי, אך למדתי מכך, זה היה נכון לאותה העת, בחרתי מחוסר ידיעה, עשיתי את המיטב, כל תשובה מכילה אחרת שתתן לי לקפוץ מהמקום הזה ולא להיתקע, כי תקיעות בולמת.

כשאנחנו תקועים אנחנו חייבים שמישהו או משהו יחלץ אותנו משם, אדם אחר או תובנה, או פעולה , כל דבר אחר.

דרך רעיון הבחירה, ילד מצמיח לו גבול פנימי, גבול שילמד אותו להבדיל בין טוב לרע, בין ראוי ושאינו.

אם אני משלבת את שני המושגים יחד, חופש וגבולות, ניתן לראות כי לעיתים הם יחד ולעיתים לא. הווה אומר, יש מצב שבו הגבול ברור, לעומת מצב שבו יש חופש בחירה טוטלי. ולכן יש צורך לדון בכול מקרה לגופו של עניין, כי לא תמיד ניתן להקיש ממקרה אחד למשנהו, ומאידך בהחלט ניתן במצבים מסוימים להקיש בין מקרה אחד לאחר. 

אנחנו יכולים לגדל ילדים בתוך מסגרת מאוד ברורה של גבולות, אך יחד עם זאת לאפשר המון בחירה בחיים שלהם.  כי בשילוב המנצח הזה אנחנו מעצבים אדם עם מסוגלות אישית עם חוסן, עם בטחון  ודימוי עצמי חיובי . כי כאשר אנחנו מחברים אותם לעולם הפנימי שלהם, אנחנו מחזקים אותם.

לדרכי חינוך יש את "מטרת העל", עקרונות מנחים, מגדלור שמוביל אותנו, מטרה שרוצים להשיג. במרבית המקרים, הורים יכולים לעשות זאת בעצמם, לעתים צריכים משהו אחר שיעזור לנו לעשות סדר, חבר, קולגה ראו איש מקצוע, כי אנחנו לא יכולים לבד, אנחנו חייבים "ביחד" לצעוד בשבילי החיים.

רונית 

המסגרת החינוכית היא "העבודה" של הילד, כמו שיש לכם!!

המסגרת החינוכית היא ה"עבודה" של הילד, כמו שיש לכם.
התפיסה העקרונית הזאת היא מאוד משמעותית.

 אם אני מחברת את זה לתפיסה  של אדלר,

שדיבר על "שלושת מעגלי החיים", חברה עבודה ואהבה.

עבודה הוא אחד מהמעגלים ז"א, כל עולם העשייה,כל מה שאנחנו מיצרים.

עשייה היא תהליך מתמשך, ותהליך מטבעו, הוא לא רק נקודת שיא, או מטרה,

תהליך רווי בהצלחות ואי הצלחות.

זה מצב טבעי של עשייה פיזי ושאינו פיזי,  גם בעולם הרוח יש המון עשייה.

לעתים, נדמה לי שהעשייה נמדדת אך ורק בבדיקת המטרה שלה,

 ז"א האם המטרה הושגה.

זהו השדר או המסר שמועבר לילדים.

ברגע שאנחנו מכוונים ילדים בתפיסה שיש טווח קצר, והוא המשמעותי

ז"א הכאן ועכשיו, מאוד קשה לקבל  אי הצלחות.

זה מפעיל לחץ סמוי על ילדים, יש ילדים שזה משתק אותם,
 גורם להם לבעיות פסיכוסומטיות, פוגע בדימוי העצמי שלהם,
 זה לא תמיד נראה לעין, זה נראה לכאורה שהכול בסדר.

תפקידו של מורה, לחשוב על התהליך, ולשקף להורה.
יש צורך להילחם על כך שהמסגרת החינוכית היא תהליך.

מאידך ההורה, שהילד שלו 24/7 , צריך להתעקש עם עצמו,
ולהחליט שהוא את מסע המסגרת החינוכית לוקח בפרופורציה הראויה לו.

ברמה הפרקטית אני אני אתן דוגמאות :

ילד קטן הולך לגן, תפקידו של ההורה "לשחרר את הילד", 
יש שם אנשי חינוך וצוות שיודעים את העבודה, 
במידה וההורה  אינו  חושב שיש שם אנשי צוות ראויים, 
שיבדוק עם עצמו מה הסיבה ומה הוא עושה בנידון ? 
הוא חייב לברר ולבדוק את זה "ברמת המבוגר".

אם נתקדם  בשנים, ונתייחס  לתקופת בית הספר היסודי,
יש צורך  לסמוך על הילד שיסתדר, 
לנסות להבין איפה החזקות הלימודיות, חברתיות שיש לילד, 
לחזק מקומות חלשים ולעזור לילד , 
אבל לתת לו להתמודד, 
לא לפחד שהילד יתמודד עם הבעיות שלו.

זהו האתגר!!

ואת האתגר הזה אני מברכת

רונית