יום שישי, 27 בינואר 2017

איפה את בעוד חמש שנים ??

איפה את רואה עצמך עוד חמש שנים ? 

למען האמת זאת שאלה שאני תמיד שאלתי את עצמי.
תמיד הייתה בי מחשבה עתידית.
כי הבנתי באופן אינסטינקטיבי שכל אחד חייב לתכנן את העתיד שלו.
והעתיד שלנו הוא בידיים שלנו.

שום דבר לא קורה פתאום אם לא מתכננים אותו.
ואני מדברת על העיסוק שלנו או אפילו  גם בהורות שלנו
אנחנו חייבים לשאול את עצמינו שאלות של "מגדלור".

וה"מיגדלור",  הוא אותו שביל אור 
שמנתב אותנו בחיים- חזון.

מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול ?
זאת שאלה ששואלים כל ילד קטן,
וזאת  בהחלט מחשבה שמקננת בליבו של כל  הורה.
  
 ובהקשר לנשים....
התכנון המקדים של הקרירה שלנו משפיע.

מקצוע ההוראה, ובעיקר גננת.
הוא מקצוע שמצריך המון כישורים.
לא מעט גננות  מעידות  על עצמן  : 
אני גם שחקנית,
גם פסיכולוגית,
גם מורה,
גם מטפלת,
גם אימא,
גם יועצת,
גם אומנית

 הכל, נכון ??
 אין אחת שזה לא עובר לה בראש.

אז מה את עושה עם זה?
איך את מנתבת, מתעלת  את זה

שאלה טובה , נכון??
אוסיף ואומר זאת שאלה חשובה, שצריך לשאול!!

האם שאלת את עצמך לאחרונה את השאלה הזאת?
חומר למחשבה...

שלך,
 רונית  


יום רביעי, 11 בינואר 2017

דמי כיס- למה ? כמה? מתי ?

אני רוצה לדבר קצת על כסף,
אבל מכיוון אחר לגמרי,  שלא אוהבים לדבר עליו.
ז"א האם להקצות סכום שבועי או חודשי לילד ?
החל  מאיזה גיל, איזה סכום,  וכדומה ?

כל זה מתחבר,גם אם זה נראה לכם מוזר,
 לרעיון, האם ילד בתיכון צריך  לעבוד במקביל  לתקופת הבגרויות ,
או לא ? ועוד עניינים עם כסף.

אז, אני סבורה באופן חד משמעי שכן !
כן ! כן! ועוד פעם כן!

ראשית למה אני חושבת שכן לתת דמי כיס ?
כי אני חצי עיראקית ואצל עיראקים כסף זה חלק מהתרבות .  
למרות שאת החינוך הפיננסי שלי קבלתי למעשה מאימא שלי
(הצד התימני של המטבע-לא תמיד סטראוטיפים  באמת משקפים מציאות )

בקיצור,
מה שאני רוצה לשתף הוא זה לא אם אתה עשיר או עני,
או כמה כסף אתה עושה או תעשה או אם  יש לך ,

זה בכלל לא העניין!
כי הרי כסף בא  והולך .
ולא בהכרח אנשים שיש להם כסף
מממשים עצמם,נהנים מהחיים, ועוד ועוד

אני יודעת שיש כאלה שיגידו שכסף עושה את החיים הרבה יותר קלים ונוחים
ויש הרבה דברים שאנחנו רוצים, והם עולים כסף.
 אז אני אומרת , נכוןןןןןןןן,
אבל יחד עם זאת אני מדברת על זווית אחרת על כסף.
כי אדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו
ז"א כמה יש לו תאכלס בלי פלסף
עד כמה הוא נותן באמת מעצמו, רוחב לב (לארג'),
והמזג שלו (הטמפרמנט)
וכל אלה קשורים בהחלט ליחס הבסיסי שלנו לכסף,
ואת ה "כסף".

וזה עובר בירושה מדור לדור.
אז בואו נהיה מודעים לכך,
ונחשב מסלול מחדש במידה וצריך.

לדוגמה,
כיצד אנחנו  תופסים את מושג ה "כסף" ? 
ז"א
" אם יש לי כסף- אני שווה! "
"אם אין לי כסף- אני לא שווה!"
"אם יש לי כסף- אני חי את החיים שלי כמו שאני רוצה"
"אם אין לי כסף- אין לי טעם החיים"
"זה משפיע על סוג האנשים שאני מסתובב איתם"

הייתי יכולה להמשיך כך עד אין סוף
אבל אני עוצרת כאן כי   הבנו כבר את הפואנטה

אני מדברת על היחס לכסף,
היכולת שלנו לנהל את עצמינו,
היכולת שלנו לממש את עצמינו ,
 להגדיר את עצמנו ביחס לכסף.

כי מה שאני רוצה לומר אחרי כל המניפסט הארוך הזה,
שחשוב חינוך פיננסי לא  רק בהיבט הפרקטי,
וההיבט הפרקטי הוא,
האם  ילדינו יצלחו להסתדר בחיים או לא?
האם יוכלו לקנות דירה או לא ?וכו' וכ"ו 

אני לוקחת את זה לזהות האישית שלנו,
לתחושת הביטחון והדימוי שלנו.
האם העובדה שיש לי כסף או אין לי כסף,
יש לה קשר ישיר להגדרה והביטחון והדימוי העצמי שלי??
ז"א האם אני שווה?
שכל אחד יענה עכשיו  לעצמו , את האמת ורק את האמת.

ואז יענה לעצמו  גם,
האם צריך או לא צריך חינוך פיננסי  לילדיו?
ואם כן ,איך הוא מתכוון ליישם את זה?
כבר ממחר בבוקר.
התשובות אצלכם, בדוק!!

תודה שקראתם עד הסוף
רונית



יום רביעי, 4 בינואר 2017

לא תמיד כולם יאהבו אותנו ...וזה בסדר.


כשהבן שלי היה בכיתה ה' או ו', הוא אמר לי פעם:
"אימא,  המורה הזאת מחפשת אותי..."
אני שידעתי לקרוא את הסיטואציה,
על סמך עוד כמה סיטואציות שקרו איתו  במהלך אותה תקופה,
 ידעתי לענות לו ולומר לו :
"היא ממש לא מחפשת אותך, יש לה את החיים שלה, והעניינים שלה
אתה מפטפט, ומפריע, תאפס את עצמך"
זה אולי לא היה בנוסח הזה שאמרתי
אבל הרעיון שניתב אותי כאימא, היה למעשה ,
להעביר לו אחריות על ההתנהלות שלו
ושלא כולם חייבים לאהוב אותו, או ללטף אותו,
הוא כבר ילד גדול , לא בגן
והייתה לי אחריות לשחרר אותו מהחוויה הזאת שלו,
חוויה של גוננות יתר , הכלה, והבנה,
שכל הורה מצפה שהילד שלו יקבל מהמורים בבית הספר.
המטרה  שלי הייתה,   להעצים אותו!
וכן, החיים ממש לא הוגנים, אני יודעת!
לימים כשהילד הזה הלך לצבא, ועמד במצבים מורכבים ,
מאתגרים, פיזיים ונפשיים  לא מעט.
הוא סיפר לי על כך שהמפקד שלו,  
לא מאפשר לו תפקיד שהוא מאוד רוצה.

אבל מאוד , מאוד, מאוד רוצה!!
מכירים מצבים כאלה?
ברור שכן, זה פוגש אותנו כהורים לא מעט. 
אני כאימא,  נצבט לי הלב,
אבל ידעתי שאני חייבת, אבל חייבת, ועוד פעם חייבת,
 לקחת את זה כשיעור לחיים.
השיעור לחיים היה:
1. לא כולם יאהבו אותך.
2. לא כולם יחשבו שאתה  מוצלח
3. יש, ויהיו עוד המון הזדמנויות בחיים
4. אף אחד לא מחליט מה הוא גבול היכולת שלך
רק אתה!!
אם  משהו חושב שהיה לי פשוט,  או קל  לעמוד במקום הזה
אז ממש לא!
הבטן שלי התהפכה.
ובנוסף  עוד  הייתי צריכה לשכנע אותו שזאת לא קלישאה, אלה דרך הסתכלות שלי על החיים
(מה לעשות,  הילד שלי קצת יותר מתוחכם ממני למזלי )
אבל אני ידעתי שאני כאימא חייבת  לספר לו את האמת על החיים האלה, 
אבל ממקום 
של 
עוצמה, חוסן, ואמונה
כי ככה זה בחיים!!
אז מה המסר שלי מהסיפורים האלה ? (תמיד זה נגמר אצלי במסר):
כל פעם אנחנו מרחיבים את השיח עם הילדים שלנו
כל פעם אנחנו מדברים יותר "אמת על החיים"
כדי שהם יפגשו עם החיים, יהיו להם כלים להתמודד
להורים יש אשליה, שהם "שולטים " על החיים של הילד שלהם
והאמת שהם , ז"א אנחנו טועים.
אין לנו באמת שליטה!!
אבל יש לנו תפקיד: 
לאהוב אותם ללא תנאי
להיות עבורם ברגעי משבר, ומאידך גם ברגעי שמחה
ולתת להם כלים לחיים.

רונית