הפרידה בבוקר

הפרידה בבוקר

הורים רבים נוטים לחשוב שאם הילד מסרב להיפרד מהם בבוקר, זה בגלל שלילד קשה. אך ברוב המקרים שאני נתקלתי בהם יכולתי לזהות כיצד הקושי של ההורה, עולמו של ההורה והטמפרמנט של ההורה, מנהלים את ההורה ומשפיעים על נקודת המפגש.
נקודת המפגש היא קריטית. כי ילד קטן אינו בהכרח בטוח שההורה יחזור, שהוא אכן אוהב אותו ולא ייעלם. הוא קטן, חסר אונים. הוא רק כעת צומח, מתפתח ובונה את הדימוי והביטחון העצמי שלו.
אני מאמינה כי תפקיד ההורה הוא לא לגונן על הילד, אלא להוות מעין כותל "להיטען" בו בשעת משבר. כותל שבו יזכה לקבל מהוריו חיזוק שיאפשר לו להמשיך הלאה.
תפקידה של המחנכת ב"משולש הקדוש" הזה, הכולל אותה, את ההורה ואת הילד, הוא לעזור בפרידה. אם היא נשאבת לתוך הקושי, היא לא בהכרח עוזרת לילד; אם היא רק מאפשרת לילד לממש צורך רגעי, היא לא בהכרח עוזרת לו להתמודד עם הקושי.

כי זו רק פרידה אחת מאלף.

אם ילדים לא ילמדו להיפרד מההורים, זה ימשיך ללוות אותם הלאה.
אנחנו, המבוגרים, צריכים לשקף להם את המציאות.
יחסיו של הורה עם הילד אינם אמורים להיות סימביוטיים. החוכמה היא לאתר את "השפה" המיוחדת לכל ילד וילד, שכן לכל ילד השפה משלו ולכל ילד הדיאלוג שמתאים לו בלבד.
פעמים רבות "המבוגרים" נשאבים זה לזה. לעיתים אף קיימת הזדהות טוטלית של הגננת עם הכאב של ההורה. היא מבקשת להרגיע את ההורה, לכן היא מצלצלת אליו, שולחת לו תמונות וכדומה.
איני אומרת שאלה פעולות שאינן צריכות להיעשות, אבל חשוב לבדוק מה המניע שלהן. האם הן עוזרות לילד? לאן הן מקדמות אותו בהתפתחות? או שהמניע הוא להרגיע את "הצורך" של ההורה...?

גננות, מטפלות וסייעות מהוות "תחליף" להורה בשעות היום. הן יכולות לסייע בחלק הרגשי, אבל אל להן ליצור תלות.
תלות אינה משחררת את הילד.

כשהגוזל שלנו יוצא מהקן החם ועושה את צעדיו הראשונים בעולם, התחושות המלוות את ההורה הן החיוביות והן השליליות משמעותיות להתפתחות התקינה של הילד.
הסתגלותו של הילד בתהליך הקליטה במסגרת החינוכית הינה חלק מתהליך משותף, כמעט סימביוטי, שההורים הם חלק בלתי נפרד ממנו.
אם נרצה לאפיין ולסכם את תחושת החוויה, ניתן להגדיר אותה כחוויה רגשית בעלת עוצמה, שמלווה את ההורה מהרגע שבו החלו החיפושים אחר מסגרת חינוכית הולמת לזאטוט.

שתמיד נזכור את המטרה החשובה ביותר שלנו כהורים וכדמויות מחנכות:
לגדל ילד שמח, עצמאי, שחדוות העשייה והסקרנות מלווה את צעדיו במסע חייו.

הילד שלי הוא פלא הבריאה, ותפקידי ההורי לסייע לו לפרוח ולצמוח.
דרכו, אני אלמד על עצמי כהורה וכאדם.
עליי להרגיש שלם עם בחירת המסגרת החינוכית שבחרתי, אחרי שהשקעתי לכך זמן מחשבה. הורה ספקן יעביר בוודאות את תחושת אי הנוחות לילד.
עליי לבחון אם הילד שלי מאושר בגן, אם הוא מרגיש אהוב, אם הוא מתפתח וזוכה לקבל מספיק גירויים.
עליי להתעניין ולקרוא מידע חינוכי, "לגעת" בנושאים שאינני בקיא בהם ומסקרנים אותי בהקשר לחינוך מיטיב. אם אני מתלבט לגבי נושא מסוים, חשוב שאחפש חומר אודותיו ולהתייעץ.
עליי "להיות בקשר" עם הצוות החינוכי - לשתף, להתעניין, לשאול ובעיקר להבין שיש לנו מטרות משותפות, שהעיקרית בהן היא להטיב עם הילד.

לעיתים ילדים עוברים שלבי התפתחות שמשנים את ההתנהגות שלהם.
יש להיזהר מלהסיק מסקנות.
יש ללמד את עצמנו להתבונן על ילדנו כישות נפרדת מאיתנו, כפלא גדל.

רונית 

מתוך :

הילד אינו מקולקל - לא להורים בלבד
http://bit.ly/2HI6LT1

"ההורים" זה אנחנו - זה לא מישהו אחר

"ההורים"-  זה אנחנו- זה לא מישהו אחר

 אז ככה:

הילדים שלנו הם שלנו לכל החיים.

האנשים שהם יגדלו להיות – תלויים במידה רבה בנו.

לכן חשוב שניקח אחריות הורית: שנבדוק ונגדיר גבולות, נחשוב על השלכות,

שנציב יעדים בהורות,

לא נשאיר את זה ליד הגורל.

 הורות היא מסע.

הוא יכול להיות מאתגר ומופלא הוא יכול להיות מייגע.

הבחירה היא בידינו ההורים, וזו גם האחריות והמחויבות שלנו כלפי ילדינו.

בתוך כך, הגננות מלוות את הילדים שלנו למשך שנה שנתיים.

גם זה פרק זמן משמעותי!

בתקופה הזו חשוב להורים ולגננת לייצר שיח מכבד ומכוון לטובת הילד,

כדי שהחוויה בגן תתמוך בחוויה בבית ותעזור לילדים שלנו לצמוח בראשית דרכם הלימודית.

העשייה החינוכית בגני הילדים מורכבת,

ובשנים האחרונות העיסוק ביחסים פוליטיים ואישיים בגן הפך דומיננטי,

גם בתוך הגן, וגם בשיח הציבורי.

 לכן התקשורת בין מה שאני מכנה "המשולש הקדוש": הורים, ילדים וגננת,

דורש שיתוף פעולה על בסיס יום יומי.

הורים הם השותפים המשמעותיים ביותר של אנשי החינוך!

לכן נקודה חשובה לציון היא ש"ההורים" אינם ישות אחת,

אלא רובד עשיר ומגוון של סגנונות.

כשאנשי חינוך מתייגים את כלל ההורים כמקשה אחת או כ"תופעה",

הם חוטאים לטיב השותפות.

וכאן המסר שלי לאנשי החינוך: תתייחסו לכל הורה כפי שתתייחסו לילד או לילדה בגן:

כישות ייחודית ובלעדית.

באמונה שלמה

רונית

"תופעת העדר" בגני הילדים

"תופעת העדר" בגני הילדים
----------------------------------------------------

בעיה רווחת בגני ילדים היא "תופעת העדר".

זה קורה כשהורה או הורים מפיצים שמועות לא מבוססות על הגן או הגננת,

שיוצאות מפרופורציה,

מתעצמות,

ומבעירות את השטח.

השמועות גוררות אל תוך הדינמיקה הורים אחרים,

שמתוך חרדה,

אינטרסים,

אדישות,

או אי הכרת העובדות מצטרפים כמו עדר להתלהמות ,

בלי לבחון את עמדתם האישית.

במקרים חמורים יותר קיימת מעורבות של סייעת,

שחוברת להורה אחד או קבוצת הורים מתוך מניעים אישיים ורצון להשיג טובת הנאה לעצמה.

בכך היא מסכנת גם את שמה הטוב של הגננת וגם את תדמית המערכת.

גן ילדים הוא מלשון להגן, הוא אמור להגן על ילדינו.

לכן הנורא בתופעת העדר בתוך גני הילדים הוא שהוא גורם לתוצאה הפוכה:

במקום שהאנרגיה של הצוות החינוכי תהיה מתועלת לטובת הילדים,

היא שואבת את האנרגיות מטובת הילדים לעיסוק בפוליטיקה ובתקשורת .

קחו דקה למחשבה 

באמונה שלמה
רונית

גבולות בגן ילדים ....לא מה שחשבתם

הכל בחיים זה עניין של גבולות, הגדרת תפקידים, ואכיפתם, 

זאת מסקנה נחרצת שאני דבקה בה המון שנים ובעיקר בזמן האחרון.

מי שמכיר אותי יודע שעולמי הוא עולם גן הילדים,

 ואני מדברת הרבה מאוד פעמים מגרונן של גננות שקולן לא נשמע.

אבל הפעם אני רוצה לדבר מגרונה של סייעת שגרונה לא נשמע ,

 עבור כל הסייעות המדהימות שעובדות בגני הילדים במדינת ישראל.

אז ככה: 

לאחרונה שמעתי על סייעת מדהימה בגן ילדים, 

שעובדת בתחום הרבה מאוד שנים,

 קבועה במערכת, 

אהובה עי" צוות הגן, 

הורים וכמובן ילדים....בשתי מילים- אישה נדירה.

ואז ביום בהיר אחד היא מגיעה לעבוד בגן חדש,

 עם גננת שמעולם לא הכירה, 

אחת לשבוע במסגרת תנאי העבודה שלה הרגילים,

 כי מי שמכיר את גני הילדים העירוניים יודע שבכל שנה יש שיבוצים חדשים,

 כי המערכת משתנה אחת לשנה (גננות יוצאות לשבתון, פורשות, גן נסגר וכדומה וכדומה).

מהרגע שבו דרכה בגן הילדים היה לאותה גננת להעיר לה הערה פוגענית,

 שאין לה שום קשר להגדרת התפקיד,

 אלה נגעה בפסים אישיים,

 עד כדי כך שאותה סייעת נעלבה עד עמקי נשמתה ,

 והלכה הביתה בוכייה , 

מרוסקת

 פגועה

, ותחושת חוסר אונים.

חשוב לי לציין כאן שגננות בגן עירייה אינן המעסיקות של הסיעות,

 הן מנהלות גן, 

והתפקיד שלהן אמור להימדד מתוקף התפקיד ולא העסקת הסייעת

 (במאמר מוסגר הן לא אמורות לתת לסייעת הערכה באמצע שנה, אבל זה כבר לפוסט אחר).

אחרי כמה ימים של התעשתות מצד אותה סייעת, וכמה שיחות עידוד שהיא קבלה,

היא החליטה לפנות למעסיק הישיר שלה , הווה אומר הרשות המקומית,

 ודרשה בכל תוקף שיחת משותפת,

 עם האחראית על הגננת הלא היא מפקחת גן הילדים מטעם משרד החינוך.

כל אחת והמעסיק שלה.

יש לציין שאותה סייעת קבלה תמיכה מלאה מהמעסיק שלה, 

הווה אומר הרשות המקומית,

 ואותה גננת התנצלה,

 ובסופה של הפגישה שהייתה מעין גישור, 

וההחלטה המשותפת הייתה לצאת לדרך חדשה.

אבל כמו שהרבה מאתנו יודעים ש "עץ עקום לא ניתן ליישר", 

ולא תמיד "מתפלקת" לנו אמירה כזאת או אחרת מהפה ,

 אלה זאת המראה והבבואה המכוערת של אותו אדם, במקרה הזה , אותה גננת.

ואחרי מפגש נוסף או שנים היא חזרה לסורה,

 הווה אומר להתייחס ביחס מתנשא ומזלזל לאותה סייעת.

גם הפעם אותה סייעת, 

אחרי ימים של בכי, פגיעה, ושיחות עידוד שהיא קבלה, חזרה למעסיק שלה , 

ז"א הרשות המקומית לדווח על העניינים, הפעם, ושוב יאמר לזכותה של הרשות המקומית,

 ע"פ דרישה של אותה סייעת החליטה הרשות לתת לה גן אחר באותו יום בשבוע שהיא עבדה באותו הגן.

אז למה אני כותבת את כל זה :

1. האירוע נפתר במקרה הזה באופן מקצועי ביותר ע"י הרשות המקומית ( לא תמיד אירועים מעין אלו אכן נפתרים באופן הזה)

2. גן הילדים הוא מקום מורכב בהיבט של תקשורת בינאישית, ויש צורך לנהל אותו נכון ומקצועי, כשערכים פדגוגיים, דידקטיים מנחים אותנו (ולא משהו אחר- מי כמוני יודעת)

3. אותה סייעת ידעה ולמדה (כי בחיים לומדים) לנהל את הסיטואציה היטב.

4. אותה סייעת למרות שהיא הרויחה, ובגדול (ע"פ ראות עיניי), 

עדין מתהלכת בתחושה קשה של השפלה(ועל כך אין מחילה).

5. זה לא משנה מה אני חושבת זה משנה מה אותה סייעת מרגישה.

נקווה לימים מאירים וטובים יותר בגני הילדים
רונית

"חפץ מעבר", עד מתי?

"חפץ מעבר",  עד מתי  ?
חפץ מעבר כשמו כן הוא חפץ שתפקידו לחבר בין הבית לגן.

בד"כ בתחילת השנה יש את תופעת חפץ המעבר, 

שילד מגיע איתו מהבית לגן, כי הוא חייב, כי זה עוזר לו בפרדה , 

זה יכול להיות בובה, סמרטוט, או אפילו מוצץ לכאלה שנגמלו אבל חייבים חיזוק חיובי מה"מקור" ז"א הבית.

העניין הוא שאחרי כמה זמן,

 בטח אחרי חודשי הסתגלות שהם בערך חודשים ראשונים,

 צריך כבר לעזור לילד להיגמל מחפץ המעבר,

 צריך לעזור גם להורה להבין שרצוי להיגמל מחפץ המעבר, זה התפקיד של הגננת.

אבל כרגיל כמו שתמיד אני אומרת כשהדברים לא יושבים אצלי,

 אני לא אצליח להעביר את המסר, והכוונה אצל הגננת.

אם הגננת לא באמת מבינה את החשיבות לעזור ליד ו /או ההורה, להיפרד מ"חפץ המעבר",

 הילד ימשיך להגיע איתו לגן,

 ז"א לא עזרנו לילד בתהליך ההפרדות, 

במילים אחרות לא עזרנו לילד להסתגל.

הרבה פעמים בחיי המקצועיים נתקלתי בלא מעט הורים שהקושי של הילד להתנתק מהחפץ מעבר נובע מהקושי של ההורה לשחרר.

אז אני אגיד את זה בפעם המי יודע כמה....עד שההורה לא מבין שהקושי של הילד נובע מהקושי שלו, ועד שהוא (ההורה) לא ילמד לשחרר, לילד יהיה קשה.

אנחנו חייבות לתת לילדים "להתאמן" על ה"החיים" (קשה באימונים קל בקרב, זוכרות?)

אני מצאתי את עצמי לא מעט, עוזרת להורה "להיגמל" מחפץ המעבר של הילד שלו, 

וברוב המקרים זה הלך נהדר הורים שיתפו איתי פעולה , והילד הריווח בגדול,

 כי הילד בסופו של דבר של ההורה, לא של הגננת (צריך להזכיר את זה לפעמים).

חשוב לציין שאין דרך אחת,

 אנחנו צריכים להתאים את הקצב והדרך לטמפרמנט של הילד וגם לשלב שהוא נמצא בו, הפיזי, ההתפתחותי, הרגשי, אי אפשר לנתק את זה, ואי אפשר להשליך דרך אחת, 

שמתאימה למישהו מסוים, על האחר.

אי אפשר להניח לעניין כי אחרת הילד יגרר עם חפץ המעבר עד סוף השנה,

 ויש מקרים כאלה לצערי. (וזה קורה לצערי כשלא רוצים "להתעסק" עם ההורים).

אז כן , צריך אמונה בדרך
צריך אומץ
וברוב המקרים צריך גב מהמערכת.

כן,
חינוך מצריך המון חוסן נפשי, והרבה אומץ
אומץ ואמונה, אני בהחלט יודעת
אבל אין דרך אחרת

באמונה שלמה
תמשיכו להוביל

רונית

איכותית מדיי

ב -2010   כשהייתי בשנת חל"ת,  שלחתי קורות חיים למשרת מנהלת מעון.

שלחתי כמה וכמה קורות חיים, והלכתי ללא מעט ראיונות עבודה כמנהלת במעונות של התמת,

ויצו נעמת,  וכו', לאף אחד מהם לא התקבלתי, 

במקרה הטוב חזרו אליי במקרה הפחות שזה היה הרוב, אפילו לא טרחו ליידע אותי מה התשובה.

כל פעם זה עלה לי במחיר של ים דמעות וכאב של אכזבה, איך זה יכול להיות שאני לא "מתקבלת" איך זה יכול להיות שאני באה עם כל הנתונים האפשריים, ניסיון של מורה גננת, בישראל בארה"ב,  תואר שני מנחת הורים , ואני לא מתקבלת לכל הרוחות והשדים ?

וכל ראיון שעברתי היה ראיון ארוך מיגע, בחדר ישבו מספר "מכובדים, ומכובדות".

עד שבאחד הראיונות ירד לי האסימון, אני  איכותית מדי  ((overqualified  מה שנקרא.

את זה הבנתי דרך אחד הממונים שראיין אותי אמר לי את זה  בדרך עקיפה : "למה שניקח אחת כמוך?

 אנחנו לא יכולים לשלם לך יותר, במשרד החינוך את מקבלת יותר".

אני זוכרת נשארתי המומה,

 לא רק בגלל שהייתי מוכנה לעבוד עבור הפרוטות שהם הציעו לי,

 המומה בעיקר על הגישה והתפיסה שמחנכות לגיל הרך צריכות לקבל פרוטות כי זה מה שמגיע לה ומה שמגיע בעקיפין לכולנו, אנחנו כחברה.

ואני אינני מדברת רק על מנהלות, 

אני בהחלט מדברת על צוות נרחב של גננות, מטפלות סייעות אחראיות כיתה.

תקציב!! 

הכל עניין של תקציב, יש כסף בקופה הציבורית וכדאי שהוא ילך למקומות הנכונים, 

להכשרה מקיפה, לפיקוח איכותי הולם מכבד ואמין.

ועד שהמדינה לא תיקח את זה תחת חסותה ברצינות גמורה,  תשקיע תקציב בעניין ,

 אנחנו כולנו נמשיך לצפות בסרטונים המזעזעים של טלטול תינוקות חסרי ישע.

בושה וכלימה לכולנו כחברה.

רונית

משבר אמון בעולם גן הילדים - ישראל 2018

בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי צופה באין ספור סרטונים,

 קוראת אין סוף תגובות, דעות, מחאות , ומה לא, אודות המסגרות לגיל הרך במדינת ישראל.

 אותי, כמו רבים אחרים מצער לדעת שרק בגלל אירוע מזעזע שקרה בחודש האחרון ,

 מתחילים לדבר על מה באמת קורה בתוך מסגרות הגיל הרך, וגני הילדים .

מצער לדעת שהנושא הזה במובן מסוים מאוד מעניין את הציבור ובמובן מסוים אינו מעניין את הציבור...... סתירה מוחלטת.

ואני שואלת את עצמי איך זה יכול להיות ? איך זה יכול להיות??
כי ההורים זה אנחנו, כולנו.

אני מכירה היטב את המסגרות לגיל הרך, ואת עולם גני הילדים, 

במשך שנים לא מעטות,

זה מה שאני יודעת לעשות, 

וזה מה שאני עושה , במגוון ובעשייה נרחבת.

אני חושבת שהשינוי צריך להגיע עכשיו ומהר,

 לא בסיסמאות,

 לא בדיבורים
לא במחאות ,

(את זה אני משאירה לפוליטיקאים, לפוליטיקאיות).

השינוי יגיע בעזרת העשייה היומיומית, 

והמאבק היום יומי   אצל כל מי שעוסק בתחום.

אם כל אחד יעשה את הטוב ואת הנכון בתחום ההשפעה שלו, 

מתוך ערכים פדגוגים דידקטיים כשטובת הילד מונחת לפניו.

אך ורק טובת הילד!!

 לא ההורים, לא הפיקוח, לא שר החינוך....וכדומה.
רק אז יתרחש שינוי אמיתי, ואני חוזרת ואומרת...טובת הילד!. 

לא טובת אינטרסים אישיים פוליטיים.

יש המון המון פוליטיקה רעה מסביב, זאת האמת.

נכון, ו"האמת" לא נעימה לאוזן,
 ועל "האמת" צריך לשלם,
 אני באופן אישי שילמתי מחיר יקר.

אבל זה לא מנע ממני להמשיך לדבוק באותה "אמת", באותו "קול" לא ערב לאוזן,

 גם שמצאתי את עצמי "לבד"...הרבה "לבד" , רוב הזמן "לבד".

המסגרת לגיל הרך מלידה עד שלוש חייבות להיות מפוקחות ע"י משרד החינוך,

 ועל משרד החינוך להטיב את דרכיו. נקודה, סימן קריאה.

מקווה לימים יותר מאירים
ואין לי ספק שהם יגיעו
רונית

כמה מילים על החופשות ממערכת החינוך

כמה מילים על החופשות ממערכת החינוך
-----------------------------------------------------

אז ככה,
הדיונים הלא פוסקים על החופשות המרובות במערכת החינוך, 
והעניין שההורים צועקים "הצילו" , הוא דיון מאוד רווח לאחרונה בכל מקום בתקשורת.

כל בן אדם באשר הוא זקוק לחופשה,
אי אפשר שאדם יחשוב וינתהל על "האוטומט" ללא פסק זמן,
ללא עצירה.

פסק זמן זה לא בהכרח רק כדי לנצל "קפיצה קטנה לחו"ל" או נסיעה לצימר בצפון.
לפעמים זה פשוט להיות בשקט מכל העולם.

פסק זמן נחוץ לכל אדם, הורה, ילד, איש אישה וכדומה ,
כדי לנשום,
כדי לראות "איפה הוא היה" ,
לאן הוא הגיע,
ולאן הוא רוצה להגיע ,
בכל עניין או דבר .
כדי לקחת החלטות להמשך חייו.

אי אפשר לעשות זאת ללא הפסקות ...פשוט אי אפשר..
כי בן אדם זה לא רק רציונל,
בן אדם זה רגש,
המון רגש,
בעיקר רגש.

ואת הרגשות צריך לנהל.

ואיך זה קשור למערכת החינוך?? קשור וחצי אני אומרת.

כי אף הורה לא רוצה מורה גננת סייעת מטפלת שחוק/שחוקה,
אף אחד תסמכו עליי.
כל הורה שאוהב את ילדיו צריך לשמוח של מחנכים בישראל יש חופשות,
זה צריך להיות האינטרס האישי שלו.

גם ילדים צריכים חופש, חופש משיעורים, ממטלות, מחברים, חופש, ממסגרת, חופש לחלום,
חופש,
פשוט שקט בראש שאני לא נותן דין וחשבון לאף אחד....תתפלאו גם בגיל ארבע.

אז מה עושים ?
זה הרבה יותר גדול ומערכתי .... זה תקציב גדול יותר לחינוך בילתי פורמלי, תקציב ל"ביהס קיץ" ,
יוזמות של רשויות מקומיות בלי לקחת שקל מהורים,
גמישות במקומות עבודה,
פמיניזים.
ועוד ועוד..

חופשות ממערכת החינוך הוא לא יתרון של מורים,
הוא אינטרס של כולם, והוא אחריות הרבה יותר גדולה רק משל אנשי ההוראה

ומי שלא חושב כמוני, מוזמן להרשם למכללות להוראה
או לקורסים למטפלות מעון.
יש צורך בהרבה ידים עובדות.

חג  וחופשות שמחות לכולנו
רונית

לכל הרוחות והשדים מה תפקידו של בית הספר?

לכל הרוחות והשדים מה תפקידו של בית הספר?
מה המשמעות של המסגרת החינוכית בכלל ?

הכי  פשוט לי להסביר את זה,
כפי שאני מסבירה  לתלמידות שלי.

אז בואו נעשה קצת שיעור בפדגוגיה.
אז ככה:
יש ארבעה תחומים בהם אנחנו בוחנים כיצד ילד מתפתח.
וזה מה שמחדד  לנו את  התבוננות שלנו בילד,
הורים מורים כאחד.

ארבעת התחומים הללו משולים לאוטו עם ארבעה גלגלים,
שצריך למצוא בהם את  האיזון
(אני בדיוק אמורה להחליף גלגלים באוטו, ומכאן האסוציאציה)

למושג הזה קוראים ח.ר.מ.ש.

כי ללא איזון לא נוכל לנהוג,  במסע חיינו,

אצל הילד המסע הזה בראשיתו.
במידה ואין איזון באחד הגלגלים או יותר,
נצטרך לחזק את אותו גלגל/גלגלים  ,
זה כל העניין!

אגב, זה גם קורה בהחלט בהמשך הדרך בחיים של בני אדם.
כי אנחנו ממשיכים לגדול ולהתפתח,
מי יותר ומי פחות.

העניין עד כמה אנחנו מאמצים את נקודת המבט הזאת,
זה כבר קשור למודעות וחינוך.

אבל אני חוזרת לילד, ולמושג ח.ר.מ.ש
 הרי אנחנו בעניין ילדים.

ח- חברתי
כל התחום החברתי של הילד.
כל תהליך הסוציאליזציה (חיברות בעברית ), שבו הילד נתון.
זהו תחום חשוב ומשמעותי,
 אשר מתחיל להתרחש החל מגילאי שלוש בערך.
כי עד גיל הזה,
הילד עדין מתפתח וגדל ובונה את האמון הבסיסי שלו בעולם.

מכאן חשיבותה של  המסגרת החינוכית .
וככל שעולים בגיל, בצרכים, ובשלבי התפתחות,
המצבים החברתיים הולכים ומתפתחים.

ר- רגשי
(אגב, זה התחום הכי משמעותי בעיניי)
כל עולם הרגש שלנו,
היכולת שלנו לזהות את מכלול הרגשות שלנו,
החיוביים, והשלילים,
ולנהל אותם באופן שמקדם אותנו.

זאת מיומנות מאוד חשובה, היא נרכשת.
העניין הוא עד כמה אנחנו מבינים את חשיבותה ומקומה בהתפתחות האדם.

ועד כמה אנחנו מקדישים לה  זמן ומקום.
"עושים למענה"
ונותנים לה מקום בחינוך שלנו .

 יש כאן המון פעולות אמיצות שצריכות להתבצע,
כי אנחנו לא רק מדברים על, אלה עושים את.

מ- מוטרי/פיזי
כל התחום הפיזי של הילד .
החל מגיל לידה עד גיל שלוש,
אנחנו מאוד שמים דגש על התחום הזה,
כי הילד נמצא בתהליך התפתחות,
פיזיולוגית אינטנסיבית משמעותית, ביותר.

כל פרק זמן קצר אנחנו בוחנים ומודדים את השלב ההתפתחותי שלו,
 אם  קיים עיכוב.
אלו הם שלבים שמאוד חשוב לשים עליהם דגש ולטפל במידה  ומתעוררת בעיה.

ככל שהילד גדל ומתפתח, קצב ההתפתחות שלו מאט,
אבל עדין מתרחשים שינויים פיזיים המשפעים על הדימוי,
על התפיסה שלו את עצמו,
על הביטחון שלו, חשוב להיות מודעים לתפיסת הגוף,
לשינויים הפיזיולוגיים,
להתפתחות האינדיבידואלית ולבדוק אותה תמיד מול שאר הדברים.

ש- שכלי
כל עולם הידע של הילד, מושגים, שפה, מיומנויות,
כישורים קוגניטיביים מיוחדים.
יש חלק מולד ויש את החלק של הסביבה,
בעיקר הסביבה הראשונית של הילד היווה אומר, המשפחה.

ילדים מעשירים את עולם הידע שלהם,
בראש וראשונה ממה שהם סופגים בבית ,
בקהילה שהם חיים.

יש לזה השפעה אדירה,
דרכי חינוך משפעות על עיצוב האישיות,  
אמונות ערכים .

אז, בואו נתבונן "פנימה",
בואו נעשה סדר.
כל אחד לעצמו.

ונגיד לעצמנו בקול,
בלי שאף אחד שומע,
 איפה זה פוגש אותנו.


רונית

איפה את בעוד חמש שנים ??

איפה את רואה עצמך עוד חמש שנים ? 

למען האמת ? זאת שאלה שאני תמיד שאלתי את עצמי.

תמיד הייתה בי מחשבה עתידית.

כי הבנתי באופן אינסטינקטיבי שכל אחד חייב לתכנן את העתיד שלו.

והעתיד שלנו הוא בידיים שלנו.

שום דבר לא קורה פתאום אם לא מתכננים אותו.

ואני מדברת על העיסוק שלנו או אפילו  גם בהורות שלנו

אנחנו חייבים לשאול את עצמינו שאלות של "מגדלור".

וה"מיגדלור",  הוא אותו שביל אור 

שמנתב אותנו בחיים- חזון.

מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול ?

זאת שאלה ששואלים כל ילד קטן,

וזאת  בהחלט מחשבה שמקננת בליבו של כל  הורה.

  

 ובהקשר לנשים....

התכנון המקדים של הקרירה שלנו משפיע.

מקצוע ההוראה, ובעיקר גננת.

הוא מקצוע שמצריך המון כישורים.

לא מעט גננות  מעידות  על עצמן  : 

אני גם שחקנית,

גם פסיכולוגית,

גם מורה,

גם מטפלת,

גם אימא,

גם יועצת,

גם אומנית

 הכל, נכון ??

 אין אחת שזה לא עובר לה בראש.

אז מה את עושה עם זה?

איך את מנתבת, מתעלת  את זה? 

שאלה טובה , נכון??

אוסיף ואומר זאת שאלה חשובה, שצריך לשאול!!

האם שאלת את עצמך לאחרונה את השאלה הזאת?

חומר למחשבה...

שלך,

 רונית  

גבולות או בחירה בדרכי חינוך, האומנם?

גבולות או בחירה בדרכי חינוך, האומנם?

הורים רבים מתבלבלים בין שני המושגים  גבול ובחירה.

מצד אחד חיים של בחירה, ומאידך גבולות, כאילו שצריך לבחור בין השניים.

אם אני מציב גבול, אין בחירה, אם אני בוחר אין גבול. 

אז קצת סדר בעניין, גבול יושב על ערך....בחירה , היא דרך חיים.

מוסיפה ואומרת שהם הולכים יפה יחד, דפוס חינוך שחשוב לשלב בדיאלוג החינוכי שלנו ז"א חופש בתוך מסגרת של גבולות,

כי גבולות שומרים על חופש עד כמה שזה נשמע מוזר. 

גבול הוא שמירה על העצמי, ומאידך שמירה וכיבוד הגבול של האחר, זהו ריקוד החיים.

גבולות שומרים , מאזנים אותנו, מגדירים לנו, התפקיד שלנו בדיאלוג הוא לזהות, איפה עובר הגבול שלי, והיכן של האחר, זהו ריקוד מתמיד במערכות יחסים בנאישית.

בפועל לא מעט אנשים מתבלבלים בין גבולות של עצמם לבין גבולות האחר.

הם לא תמיד יודעים היכן עובר הקו עם האחר.

ה"אחר" הוא מבוגר או ילד, ה"אחר" הוא לא אני. 

חציית גבול יכולה להיתפס בעיני האחר, כחוסר טאקט או חוצפה...ולכן מוטב כי אדם יסגל לעצמו דפוס מודע במרחב בציבורי.

ברוב הפעמים שהורים אינם יודעים לשים גבול זה בגלל שהערך לא ברור להם, מה עושים?

עושים סדר במחשבות, הורה יכול לשאול את עצמו מה עומד מאחורי ההחלטה שלי, מה אני רוצה ללמד, איזה ערך יש כאן? זה כבר יכתיב להורה את התשובה מעצמו.

באשר למושג "בחירה" ניתן לציין כי חיים מתוך בחירה, יש בהם בריאות נפשית פיזית, וחוסן...בחירה מאפשרת מימוש, הנאה, דימיון, תעוזה, מעוף, אפשרויות.

בחירה כדרך חיים, היא שבכול רגע נתון אני בבוחר מה נכון לי.זה נשמע פשוט אבל מאוד לא, אם אין לך את המיומנויות לבחירה, כי לא הורגלת לכך מגיל צעיר, והכול היה מוכתב או ידוע מראש. לא סיגלת לעצמך את המיומנויות הזאת, הפכת לאדם שיקשה עליו לבחור החל מהבחירות הכי פשוטות, לא משמעותיות  ועד לבחירות שמכתיבות את גורלינו. לכן דרכי חינוך הן משמעותיות, ויש להן השלכות עתידיות.

בבחירה קיים עניין האחריות, ואחריות היא כבר עניין לגדולים, כי לא תמיד הבחירות שלקחתי יהיו מוצלחות, גם את זה יש לקחת בחשבון. אחריות להגיד לעצמי, שגיתי, טעיתי. 

זהו שלב מכריע, האם להלקות את עצמי על הטעות, להתייסר(מה שלא מעט אנשים עושים? או לומר לעצמי טעיתי, אך למדתי מכך, זה היה נכון לאותה העת, בחרתי מחוסר ידיעה, עשיתי את המיטב, כל תשובה מכילה אחרת שתתן לי לקפוץ מהמקום הזה ולא להיתקע, כי תקיעות בולמת.

כשאנחנו תקועים אנחנו חייבים שמישהו או משהו יחלץ אותנו משם, אדם אחר או תובנה, או פעולה , כל דבר אחר.

דרך רעיון הבחירה, ילד מצמיח לו גבול פנימי, גבול שילמד אותו להבדיל בין טוב לרע, בין ראוי ושאינו.

אם אני משלבת את שני המושגים יחד, חופש וגבולות, ניתן לראות כי לעיתים הם יחד ולעיתים לא. הווה אומר, יש מצב שבו הגבול ברור, לעומת מצב שבו יש חופש בחירה טוטלי. ולכן יש צורך לדון בכול מקרה לגופו של עניין, כי לא תמיד ניתן להקיש ממקרה אחד למשנהו, ומאידך בהחלט ניתן במצבים מסוימים להקיש בין מקרה אחד לאחר. 

אנחנו יכולים לגדל ילדים בתוך מסגרת מאוד ברורה של גבולות, אך יחד עם זאת לאפשר המון בחירה בחיים שלהם.  כי בשילוב המנצח הזה אנחנו מעצבים אדם עם מסוגלות אישית עם חוסן, עם בטחון  ודימוי עצמי חיובי . כי כאשר אנחנו מחברים אותם לעולם הפנימי שלהם, אנחנו מחזקים אותם.

לדרכי חינוך יש את "מטרת העל", עקרונות מנחים, מגדלור שמוביל אותנו, מטרה שרוצים להשיג. במרבית המקרים, הורים יכולים לעשות זאת בעצמם, לעתים צריכים משהו אחר שיעזור לנו לעשות סדר, חבר, קולגה ראו איש מקצוע, כי אנחנו לא יכולים לבד, אנחנו חייבים "ביחד" לצעוד בשבילי החיים.

רונית