הפרידה בבוקר

הפרידה בבוקר

הורים רבים נוטים לחשוב שאם הילד מסרב להיפרד מהם בבוקר, זה בגלל שלילד קשה. אך ברוב המקרים שאני נתקלתי בהם יכולתי לזהות כיצד הקושי של ההורה, עולמו של ההורה והטמפרמנט של ההורה, מנהלים את ההורה ומשפיעים על נקודת המפגש.
נקודת המפגש היא קריטית. כי ילד קטן אינו בהכרח בטוח שההורה יחזור, שהוא אכן אוהב אותו ולא ייעלם. הוא קטן, חסר אונים. הוא רק כעת צומח, מתפתח ובונה את הדימוי והביטחון העצמי שלו.
אני מאמינה כי תפקיד ההורה הוא לא לגונן על הילד, אלא להוות מעין כותל "להיטען" בו בשעת משבר. כותל שבו יזכה לקבל מהוריו חיזוק שיאפשר לו להמשיך הלאה.
תפקידה של המחנכת ב"משולש הקדוש" הזה, הכולל אותה, את ההורה ואת הילד, הוא לעזור בפרידה. אם היא נשאבת לתוך הקושי, היא לא בהכרח עוזרת לילד; אם היא רק מאפשרת לילד לממש צורך רגעי, היא לא בהכרח עוזרת לו להתמודד עם הקושי.

כי זו רק פרידה אחת מאלף.

אם ילדים לא ילמדו להיפרד מההורים, זה ימשיך ללוות אותם הלאה.
אנחנו, המבוגרים, צריכים לשקף להם את המציאות.
יחסיו של הורה עם הילד אינם אמורים להיות סימביוטיים. החוכמה היא לאתר את "השפה" המיוחדת לכל ילד וילד, שכן לכל ילד השפה משלו ולכל ילד הדיאלוג שמתאים לו בלבד.
פעמים רבות "המבוגרים" נשאבים זה לזה. לעיתים אף קיימת הזדהות טוטלית של הגננת עם הכאב של ההורה. היא מבקשת להרגיע את ההורה, לכן היא מצלצלת אליו, שולחת לו תמונות וכדומה.
איני אומרת שאלה פעולות שאינן צריכות להיעשות, אבל חשוב לבדוק מה המניע שלהן. האם הן עוזרות לילד? לאן הן מקדמות אותו בהתפתחות? או שהמניע הוא להרגיע את "הצורך" של ההורה...?

גננות, מטפלות וסייעות מהוות "תחליף" להורה בשעות היום. הן יכולות לסייע בחלק הרגשי, אבל אל להן ליצור תלות.
תלות אינה משחררת את הילד.

כשהגוזל שלנו יוצא מהקן החם ועושה את צעדיו הראשונים בעולם, התחושות המלוות את ההורה הן החיוביות והן השליליות משמעותיות להתפתחות התקינה של הילד.
הסתגלותו של הילד בתהליך הקליטה במסגרת החינוכית הינה חלק מתהליך משותף, כמעט סימביוטי, שההורים הם חלק בלתי נפרד ממנו.
אם נרצה לאפיין ולסכם את תחושת החוויה, ניתן להגדיר אותה כחוויה רגשית בעלת עוצמה, שמלווה את ההורה מהרגע שבו החלו החיפושים אחר מסגרת חינוכית הולמת לזאטוט.

שתמיד נזכור את המטרה החשובה ביותר שלנו כהורים וכדמויות מחנכות:
לגדל ילד שמח, עצמאי, שחדוות העשייה והסקרנות מלווה את צעדיו במסע חייו.

הילד שלי הוא פלא הבריאה, ותפקידי ההורי לסייע לו לפרוח ולצמוח.
דרכו, אני אלמד על עצמי כהורה וכאדם.
עליי להרגיש שלם עם בחירת המסגרת החינוכית שבחרתי, אחרי שהשקעתי לכך זמן מחשבה. הורה ספקן יעביר בוודאות את תחושת אי הנוחות לילד.
עליי לבחון אם הילד שלי מאושר בגן, אם הוא מרגיש אהוב, אם הוא מתפתח וזוכה לקבל מספיק גירויים.
עליי להתעניין ולקרוא מידע חינוכי, "לגעת" בנושאים שאינני בקיא בהם ומסקרנים אותי בהקשר לחינוך מיטיב. אם אני מתלבט לגבי נושא מסוים, חשוב שאחפש חומר אודותיו ולהתייעץ.
עליי "להיות בקשר" עם הצוות החינוכי - לשתף, להתעניין, לשאול ובעיקר להבין שיש לנו מטרות משותפות, שהעיקרית בהן היא להטיב עם הילד.

לעיתים ילדים עוברים שלבי התפתחות שמשנים את ההתנהגות שלהם.
יש להיזהר מלהסיק מסקנות.
יש ללמד את עצמנו להתבונן על ילדנו כישות נפרדת מאיתנו, כפלא גדל.

רונית 

מתוך :

הילד אינו מקולקל - לא להורים בלבד
http://bit.ly/2HI6LT1

המפתח בידי ההורה -הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך

הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך  - המפתח בידי ההורה

לאורך כל שנות עבודתי כמחנכת בגיל הרך,

 עוד בראשית דרכי  זיהיתי את הנקודה המשמעותית ביותר בתוך מרחב העשייה בגני ילדים-

 תקשורת גננת הורים. 

היה לי ברור באופן אינטואיטיבי שזהו המפתח להצלחה בגן.

לאורך שנות  עבודתי,  נשארתי נאמנה לרעיונות שהאמנתי בהם, והערכים הללו רק הלכו והתחזקו.

אך היה גם מה שהשתנה.

 בתחילת הדרך, אחוזים  נמוכים מתוך העבודה של גננת תועלה לעבודה עם הורים,

 והשאר לפדגוגיה ודידקטיקה, ז"א לילד.

כיום נוצר היפוך, הגננת אינה רק גננת, היא מנהלת גן.

 יש לה אופרציה שלמה של תפעול,

 ואחוזים גבוהים מתועלים לעבודה עם הורים, והמעטים לפדגוגיה ודידקטיקה.

יש אומנם  הטוענים ש "פעם היה יותר טוב", 

ש "המורים של פעם היו איכותיים יותר", וכדומה,  

אני חושבת  שזוהי מהמורה  מחשבתית שהרבה אנשים נוטים ליפול בה,  וההיפך הוא הנכון.  

היום יש שפע, אפשרויות, הזדמנויות, מקומות,  שפעם היו נחלתם של מעטים  בכול תחומי  העשייה.

אנחנו רק צריכים לעשות סדר בשפע, לדלל , ולבחור את מה שמתאים לנו.

החיים דינמיים, תנועה ספיראלית של השתנות וההתפתחות אנושית, שצריך להבין ולפעול בהתאם.

ובהקשר לחינוך, ההורים השתנו, המורים השתנו ,הילדים השתנו  כולנו השתנינו- זאת עובדה, ועם עובדה זאת אנחנו צועדים קדימה.

לאורך כול שנות עבודתי הדרכתי והנחתי הורים, במסעי, פגשתי את התאוריה של אדלר,

שם למדתי מונחים חדשים,כמו תחושת שייכות, אומנות העידוד, חזון הורי, תוצאות טבעיות, הגיוניות, ועוד.  המונחים היו חדשים,  אבל לא הדרך, זאת תמיד הייתה דרכי,  זה היה  המודל שלי,

 וממודל אינטואיטיבי, זה הפך למודל מודע.

המסקנה העיקרית שגיליתי  במסעי זה, שהמפתח והרצון  בידי ההורה.

ולכן מנחה, לא יכול לרצות בשביל ההורה, לא יכול להחליט שהורה מסוים "חייב עזרה".  אם ההורה לא יגיע למסקנה זאת לבדו, זה דומה לניסיון לשבור קיר בטון עם פטיש מפלסטיק.

תפקידו של  המנחה , לזהות האם יש שם רצון, פניות, כי ברגע שיש שם פניות ורצון, רק אז ניתן לעשות שינוי, יחד .

ברגע שהפתח אטום, ההמלצה שלי  פשוט להרפות, לתת כבוד להורה שממול, על הקצב שלו, זאת זכותו, זאת הדרך שלו, ולהבין יש דברים שמגיעים בשלבים מאוחרים יותר.

מנחה צריך שיהיה לו האומץ להציב  להורה מראה, לשקף, הרבה פעמים הורה לא ירגיש נוח, 

אבל זה חלק מהתהליך.

 כשאנחנו מדברים בסיסמאות, זה לא יעיל . 

כי כולם יודעים מה צריך לעשות.

 בעולם הטכנולוגי שאנו חיים בו הידע מוצף ונגיש, כולם באמת יודעים מה צריך לעשות, העניין הוא בביצוע.

מנחה טוב יעביר את המסר שהמפתח להצלחה והתשובות,  אצל ההורה בלבד.

ואני, באופן אישי, כשאני נצבת מול הורה, אני מתחברת  לאינטואיציה  אני מרגישה  האם יש שם חיבור  רגשי,  לא לראש.  בראש כולם מהנהנים, אני רוצה לדעת אם האדם שמולו אחרי שהוא "עוזב אותי" הוא יקום ויעשה מעשה, אם הנעתי אותו לפעולה (בז'רגון המקצועי).

צריך בשביל זה  הרבה צניעות, צריך להבין שלא הכול בידיים שלי, המנחה,   להורה יש הרבה בעניין.

ויש לכך לא מעט  סיבות, יכול להיות שהפחד משתק אותו, הוא נתון ב "נקודת  עיוורון", יש בו הרצון והצורך להישאר ב"אזור הנוחות", ואם הוא לא  ירצה בכול מאודו, זה פשוט לא יקרה, זה החוזה בין מנחה להורה, ע"פ ראות עיניי .

ולהורים אני אומרת,

 לפני שאתם פונים לאנשי מקצוע,

 תחשבו היטב אם אתם  פנויים לעשות שינוי, 

כי יהיה שם הרבה פעמים כאב, אבל אלה הם כאבי גדילה. 

והתוצאות שוות את המאמץ והכאב.

תבחרו היטב את אנשי המקצוע, מידת בקיאותו, הניסיון והרקע המקצועי שלו,

 עד כמה הוא מדבר את עצמו, לא את התאוריה, עד כמה הוא חי אותה,

 מיישם אותה כי  מדובר בדיני נפשות,  ניתן לעשות נזק אם  מטפל לא יודע את גבול המקצוע .

אל תתנו לאיש לבחור עבורכם, הבחירה היא שלכם.

באמונה שלמה

רונית

כסף.....בכל מקרה נוציא אותו , השאלה על מה?

הייתה לי שיחה עם אימא אחת שאני מדריכה אותה ואת בעלה. זאת הייתה שיחת טלפון. בסוף השיחה היא אמרה לי "רונית איזה מזל שיש לי אותך". כמובן ששמחתי , כי כן, לכל אחד יש אגו, וכמה שנגיד שהאגו לא מנהל אותנו, הוא בהחלט נימצא שם. אבל מה שאני רוצה לומר הוא, שכל אחד צריך אוזן קשבת ואפילו יותר, ומעבר לזה מישהוא שהוא יוכל להתיעץ איתו , יקבל ממנו הדרכה כ"ו וכ"ו . וכן אני יודעת שלפעמים זה עולה כסף, כמו הרבה דברים בחיים שעולים כסף. וכסף בעיני הוא ברכה, כסף זאת לא הבעיה, אנחנו בכל מקרה נוציא אותו השאלה על מה? גם אני מתיעצת, מקבלת הדרכה , לומדת שנים רבות , וכן זה עולה לי כסף. החיים שלנו הם בידיים שלנו! רק שלנו! אז בואו נפעל לקדם אותם באמונה שלמה רונית

לא להישאב לרכילות עם הורים אחרים

לא להישאב לרכילות עם הורים אחרים.
ממש לא!!
 להסתכל נטו דרך העיניים של הילד שלי,

 דרך הצרכים שלו,

הקשים שלו וכמובן ההצלחות שלו.

כי הוא זה שמעניין אותכם באמת.

יהיו לעיתים מצבים שבהם הורים  מסוימים,

מנסים לגרור אתכם וסוחפים אתכם,

לסיטואציה מסוימת.

 כדי לקבל  כוח,

מתוך האינטרסים והמניעים האישיים שלהם עצמם.

אשר נובעים,

מהמון המון סיבות, חששות,

פחד, תסכול,

ועוד כל מיני דברים שאני לא אגיד,

 כל אחד יכול להשלים לבד אם הוא יתחבר רגע לרחשי ליבו,

 וייזכר במניעים שונים שיש  לבני אדם, באופן כללי.

מאוד קל להישאב לתלונות של אחרים,

 בעיקר שכשאנחנו מוצפים בחששות פחדים וחרדות,

החוכמה לטפל בהן,

  בחרדות פחדים וחששות שלנוווווו

כי בסופו  של דבר אם נפעל מהמקומות הללו,

בדרך עקיפה אנחנו נפגע רק בילדינו אנו.

בדוק!!

הורים צעירים בתחילת המסע שלהם בהורות ובגידול הילד,
 לא רואים בהכרח  את המשך הדרך,
הם תקועים ב"כאן ועכשיו"
וה "כאן ועכשיו"  לעיתים מתעתע.

ה"כאן ועכשיו" הוא לא בהכרח  עניין של גיל צעיר או בוגר של הורים.
הוא לעיתים החלטה שמגיעים אליה בראשית ההורות, או לא. 
 היא דרך להסתכל על החיים.

אז תשאלו את עצמכם איזה דרך אימצתם לכם
הדרך של "כאן ועכשיו", הרגעי הוא המנצח??
או דרך של "תהליך" מסע ??

תשאלו, אבל באמת תשאלו

יחד עם זאת חשוב לי לחדד נקודה זו ולומר
שיש רגעים שחשוב שנחשוב על כאן ועכשיו,
כי לעיתים הרגע הזה לא ישוב.

אבל  כשאני מדברת על  
דפוס חיים של "כאן ועכשיו"
אני מתכוונת לנקודת מבט כללית של לראות רק את הרגע
ולדחוק מחשבות עתידיות.
זאת הכוונה  בדפוס חיים של "כאן ועכשיו"

ולכן הכל תלוי בנו,
תלוי במבנה האישיות של כל הורה/אדם.
בדפוסי החינוך שלו עצמו המוכרים לו
וברמת ההתפתחות האישית שלו

המסר העיקרי שלי מפוסט זה הוא:

אתם מהווים   מראה לילדים שלכם
איך שתנהגו, תחשבו, תאמינו, תפעלו,
כך גם  הם ברוב המקרים .
אל תקלו ראש בעניין.

חומר למחשבה....

באמונה שלמה
רונית 

הוא, זה לא אתם!! האם אתם באמת מכירים את הילד שלכם?

הוא זה לא אתם- האם אתם באמת מכירים את הילד שלכם?

 זה ישמע לכם מוזר,

אבל לא תמיד הורים באמת מכירים את הילדים שלהם,

כי החבור הוא סימביוטי,

אין באמת ניתוק ממשי מהילד.

הורים רבים, בעיקר אימהות,

מחוברים קשר סימביוטי לא מנותק מהילד שלהם.

חיבור  אמיתי

 מצריך רמת מודעות מאוד גבוהה,

בכדי באמת לראות את הילד  כישות נפרדת.

במטרה לתת לו להתפתח באופן עצמאי.

אבל  אם נשתדל להסתכל על הילד שלנו ממבט חיצוני,

הווה אומר,

נהיה מסוגלים לזהות היכן החזקות שלו,

הקשיים שלו,

הכישרונות שלו,

היכן הוא עשה תהליך התפתחותי משמעותי,

היכן הוא קפץ מדרגה וכדומה.

זה אינו בהכרח תהליך  טבעי אצל הורה,

כי  בד"כ הורה מתבונן על הילד שלו ממקום החיבור,

מחבל הטבור.

אך אם נלמד להתבונן על הילד שלנו

 בניתוק מוחלט  מהחוויה שלנו כהורים עד כמה שניתן ,

אנחנו נעשה עימו ואיתנו חסד!

כי זה  אינו הסיפור שלנו ,

זה הסיפור שלו,

הוא..... זה  לא  אנחנו,

לפעמים  כולנו מתבלבלים בעובדה הזאת ,

יש צורך להזכיר את זה היטב לעצמינו.

החוכמה בהרות, על פי השקפת עולמי,

היא לצעוד לצידו של הילד שלנו, במסע שלו עצמו.

ולעזור לו ולנו במקביל לנתק את החוט המחבר,

חבל הטבור ביני ובין הילד.

ולראות אותו כפי שהוא,

ישות נפרדת.

זה הדבר הכי קשה ואתגרי שיש להורה, לפי דעתי.

ממיליון שיחות שהיו לי עם הורים

זאת אחת הנקודות המשמעותית והעצמותיות

בכדי באמת להבין את חווית ההורות.

תודה שקראתם עד הסוף 

רונית