כמה מילים על אסטרטגיית למידה

כמה מילים על אסטרטגיות למידה:

רבות מדובר על אסטרטגיות למידה,

 וכבר כמה עשורים מדברים על הוראה דיפרנציאלית, 

הווה אומר מותאמת לכל לומד ולומד.

 אחלה מילים מפוצצות שאין ביניהן כל קשר למערכת החינוך של ישראל לצערינו אנו.

אני עוד מימי התיכון שלי פתחתי לי אסטרטגיה למידה דיפרנציאלית (מותאמת לי)

 הווה אומר לא נכנסת לכיתה לפני מבחן לשמוע את כל ההתקשקשויות של התלמידים,

כי אותי באופן אישי זה היה מלחיץ פחד מודה!! ולכן נמנעתי.

במקביל גם לא השתתפתי בכל הדיונים הסוערים אחרי הבחינה של "מה התשובה הנכונה" זה בכלל היה מלחיץ.

עד עצם היום הזה אני נמנעת מלהשתתף בכל המשחק המקדים וגם "האחרי".

אז

כל מי שיש לו ילד במערכת החינוך  זוהי בהחלט הנקודה למחשבה.

רונית

"חפץ מעבר", עד מתי?

"חפץ מעבר",  עד מתי  ?
חפץ מעבר כשמו כן הוא חפץ שתפקידו לחבר בין הבית לגן.

בד"כ בתחילת השנה יש את תופעת חפץ המעבר, 

שילד מגיע איתו מהבית לגן, כי הוא חייב, כי זה עוזר לו בפרדה , 

זה יכול להיות בובה, סמרטוט, או אפילו מוצץ לכאלה שנגמלו אבל חייבים חיזוק חיובי מה"מקור" ז"א הבית.

העניין הוא שאחרי כמה זמן,

 בטח אחרי חודשי הסתגלות שהם בערך חודשים ראשונים,

 צריך כבר לעזור לילד להיגמל מחפץ המעבר,

 צריך לעזור גם להורה להבין שרצוי להיגמל מחפץ המעבר, זה התפקיד של הגננת.

אבל כרגיל כמו שתמיד אני אומרת כשהדברים לא יושבים אצלי,

 אני לא אצליח להעביר את המסר, והכוונה אצל הגננת.

אם הגננת לא באמת מבינה את החשיבות לעזור ליד ו /או ההורה, להיפרד מ"חפץ המעבר",

 הילד ימשיך להגיע איתו לגן,

 ז"א לא עזרנו לילד בתהליך ההפרדות, 

במילים אחרות לא עזרנו לילד להסתגל.

הרבה פעמים בחיי המקצועיים נתקלתי בלא מעט הורים שהקושי של הילד להתנתק מהחפץ מעבר נובע מהקושי של ההורה לשחרר.

אז אני אגיד את זה בפעם המי יודע כמה....עד שההורה לא מבין שהקושי של הילד נובע מהקושי שלו, ועד שהוא (ההורה) לא ילמד לשחרר, לילד יהיה קשה.

אנחנו חייבות לתת לילדים "להתאמן" על ה"החיים" (קשה באימונים קל בקרב, זוכרות?)

אני מצאתי את עצמי לא מעט, עוזרת להורה "להיגמל" מחפץ המעבר של הילד שלו, 

וברוב המקרים זה הלך נהדר הורים שיתפו איתי פעולה , והילד הריווח בגדול,

 כי הילד בסופו של דבר של ההורה, לא של הגננת (צריך להזכיר את זה לפעמים).

חשוב לציין שאין דרך אחת,

 אנחנו צריכים להתאים את הקצב והדרך לטמפרמנט של הילד וגם לשלב שהוא נמצא בו, הפיזי, ההתפתחותי, הרגשי, אי אפשר לנתק את זה, ואי אפשר להשליך דרך אחת, 

שמתאימה למישהו מסוים, על האחר.

אי אפשר להניח לעניין כי אחרת הילד יגרר עם חפץ המעבר עד סוף השנה,

 ויש מקרים כאלה לצערי. (וזה קורה לצערי כשלא רוצים "להתעסק" עם ההורים).

אז כן , צריך אמונה בדרך
צריך אומץ
וברוב המקרים צריך גב מהמערכת.

כן,
חינוך מצריך המון חוסן נפשי, והרבה אומץ
אומץ ואמונה, אני בהחלט יודעת
אבל אין דרך אחרת

באמונה שלמה
תמשיכו להוביל

רונית

המפתח בידי ההורה -הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך

הנחיה והדרכת הורים בגיל הרך  - המפתח בידי ההורה

לאורך כל שנות עבודתי כמחנכת בגיל הרך,

 עוד בראשית דרכי  זיהיתי את הנקודה המשמעותית ביותר בתוך מרחב העשייה בגני ילדים-

 תקשורת גננת הורים. 

היה לי ברור באופן אינטואיטיבי שזהו המפתח להצלחה בגן.

לאורך שנות  עבודתי,  נשארתי נאמנה לרעיונות שהאמנתי בהם, והערכים הללו רק הלכו והתחזקו.

אך היה גם מה שהשתנה.

 בתחילת הדרך, אחוזים  נמוכים מתוך העבודה של גננת תועלה לעבודה עם הורים,

 והשאר לפדגוגיה ודידקטיקה, ז"א לילד.

כיום נוצר היפוך, הגננת אינה רק גננת, היא מנהלת גן.

 יש לה אופרציה שלמה של תפעול,

 ואחוזים גבוהים מתועלים לעבודה עם הורים, והמעטים לפדגוגיה ודידקטיקה.

יש אומנם  הטוענים ש "פעם היה יותר טוב", 

ש "המורים של פעם היו איכותיים יותר", וכדומה,  

אני חושבת  שזוהי מהמורה  מחשבתית שהרבה אנשים נוטים ליפול בה,  וההיפך הוא הנכון.  

היום יש שפע, אפשרויות, הזדמנויות, מקומות,  שפעם היו נחלתם של מעטים  בכול תחומי  העשייה.

אנחנו רק צריכים לעשות סדר בשפע, לדלל , ולבחור את מה שמתאים לנו.

החיים דינמיים, תנועה ספיראלית של השתנות וההתפתחות אנושית, שצריך להבין ולפעול בהתאם.

ובהקשר לחינוך, ההורים השתנו, המורים השתנו ,הילדים השתנו  כולנו השתנינו- זאת עובדה, ועם עובדה זאת אנחנו צועדים קדימה.

לאורך כול שנות עבודתי הדרכתי והנחתי הורים, במסעי, פגשתי את התאוריה של אדלר,

שם למדתי מונחים חדשים,כמו תחושת שייכות, אומנות העידוד, חזון הורי, תוצאות טבעיות, הגיוניות, ועוד.  המונחים היו חדשים,  אבל לא הדרך, זאת תמיד הייתה דרכי,  זה היה  המודל שלי,

 וממודל אינטואיטיבי, זה הפך למודל מודע.

המסקנה העיקרית שגיליתי  במסעי זה, שהמפתח והרצון  בידי ההורה.

ולכן מנחה, לא יכול לרצות בשביל ההורה, לא יכול להחליט שהורה מסוים "חייב עזרה".  אם ההורה לא יגיע למסקנה זאת לבדו, זה דומה לניסיון לשבור קיר בטון עם פטיש מפלסטיק.

תפקידו של  המנחה , לזהות האם יש שם רצון, פניות, כי ברגע שיש שם פניות ורצון, רק אז ניתן לעשות שינוי, יחד .

ברגע שהפתח אטום, ההמלצה שלי  פשוט להרפות, לתת כבוד להורה שממול, על הקצב שלו, זאת זכותו, זאת הדרך שלו, ולהבין יש דברים שמגיעים בשלבים מאוחרים יותר.

מנחה צריך שיהיה לו האומץ להציב  להורה מראה, לשקף, הרבה פעמים הורה לא ירגיש נוח, 

אבל זה חלק מהתהליך.

 כשאנחנו מדברים בסיסמאות, זה לא יעיל . 

כי כולם יודעים מה צריך לעשות.

 בעולם הטכנולוגי שאנו חיים בו הידע מוצף ונגיש, כולם באמת יודעים מה צריך לעשות, העניין הוא בביצוע.

מנחה טוב יעביר את המסר שהמפתח להצלחה והתשובות,  אצל ההורה בלבד.

ואני, באופן אישי, כשאני נצבת מול הורה, אני מתחברת  לאינטואיציה  אני מרגישה  האם יש שם חיבור  רגשי,  לא לראש.  בראש כולם מהנהנים, אני רוצה לדעת אם האדם שמולו אחרי שהוא "עוזב אותי" הוא יקום ויעשה מעשה, אם הנעתי אותו לפעולה (בז'רגון המקצועי).

צריך בשביל זה  הרבה צניעות, צריך להבין שלא הכול בידיים שלי, המנחה,   להורה יש הרבה בעניין.

ויש לכך לא מעט  סיבות, יכול להיות שהפחד משתק אותו, הוא נתון ב "נקודת  עיוורון", יש בו הרצון והצורך להישאר ב"אזור הנוחות", ואם הוא לא  ירצה בכול מאודו, זה פשוט לא יקרה, זה החוזה בין מנחה להורה, ע"פ ראות עיניי .

ולהורים אני אומרת,

 לפני שאתם פונים לאנשי מקצוע,

 תחשבו היטב אם אתם  פנויים לעשות שינוי, 

כי יהיה שם הרבה פעמים כאב, אבל אלה הם כאבי גדילה. 

והתוצאות שוות את המאמץ והכאב.

תבחרו היטב את אנשי המקצוע, מידת בקיאותו, הניסיון והרקע המקצועי שלו,

 עד כמה הוא מדבר את עצמו, לא את התאוריה, עד כמה הוא חי אותה,

 מיישם אותה כי  מדובר בדיני נפשות,  ניתן לעשות נזק אם  מטפל לא יודע את גבול המקצוע .

אל תתנו לאיש לבחור עבורכם, הבחירה היא שלכם.

באמונה שלמה

רונית

כל הדרכים מובילות לרומא...

לפני  כמה זמן  פגשתי את סיגלית ועמית עשת מ"סיפור פשוט", 
(גילוי נאות בזכותם הכרתי את קניון רמלה, והתאהבתי).

 אבל על מה שאני באמת רוצה לספר זה על רגע מכונן שחוויתי בעקבות השיחה שלי עם סיגלית. 

סיגלית סיפרה לי שבעברה הרחוק היא למדה הוראת אמנות בסמינר,
אבל מעולם לא עסקה בהוראה בטח לא במסגרת הקונבנציולית. 

המחשבה הזאת לקחה אותי לזכרון  מעברי,
על ההחלטה המאוד ברורה שהייתה לי, כשלמדתי הוראה לגיל הרך,
 והיא (ההחלטה) : 
 שאין לי בכלל   ספק  בעובדה  שאחרי סיום לימודי אני הולכת לעבוד במערכת הקונבנציולית,

 שלימים התגלתה כל כך קונבנציונלית,  עד כדי בלתי נסבלת .

מערכת שכל כך לא תאמה את האישיות והטמפרמנט שלי.
 עד כדי סבל ממש.

ועל מה שאני חשבתי בעקבות הרגע הזה בשיחה עם סיגלית, 
ובכלל , באותה מחשבה  שרצה במוחי כבר זמן לא מועט, 
שלמעשה,
 יש כל-כך הרבה דרכים לבחור בחיים אחרי שסיימנו לימודים, 
אין בהכרח רק דרך אחת, 
וגם אם טעינו,( ואלוהים יודע כמה אני טעיתי),
ניתן תמיד לתקן ולבחור אחרת.

באמונה שלמה
רונית

מוקדש לכל ההורים שהילדים שלהם לקראת בחירת תחום לימודים, ובניית הקרירה המקצועית שלהם

כסף.....בכל מקרה נוציא אותו , השאלה על מה?

הייתה לי שיחה עם אימא אחת שאני מדריכה אותה ואת בעלה. זאת הייתה שיחת טלפון. בסוף השיחה היא אמרה לי "רונית איזה מזל שיש לי אותך". כמובן ששמחתי , כי כן, לכל אחד יש אגו, וכמה שנגיד שהאגו לא מנהל אותנו, הוא בהחלט נימצא שם. אבל מה שאני רוצה לומר הוא, שכל אחד צריך אוזן קשבת ואפילו יותר, ומעבר לזה מישהוא שהוא יוכל להתיעץ איתו , יקבל ממנו הדרכה כ"ו וכ"ו . וכן אני יודעת שלפעמים זה עולה כסף, כמו הרבה דברים בחיים שעולים כסף. וכסף בעיני הוא ברכה, כסף זאת לא הבעיה, אנחנו בכל מקרה נוציא אותו השאלה על מה? גם אני מתיעצת, מקבלת הדרכה , לומדת שנים רבות , וכן זה עולה לי כסף. החיים שלנו הם בידיים שלנו! רק שלנו! אז בואו נפעל לקדם אותם באמונה שלמה רונית

משפט אחד שלי יכול לשנות עולם

משפט אחד שלי עורר ריגוש עד דמעות של בחור צעיר שיש לו בסטה בנחלת בנימין לבדים.

משפט אחד שהזכיר לו את ההחמצה שחווה בגן ילדים בבית הספר. 


משפט אחד שלי יכול לשנות עולם .


כי בעקבות השיחה דיברנו, ולמדנו הרבה, אני בטוח למדתי, והוא? ימים יגידו

תודה על הזכות לעורר מחשבה וכאב, כי משם הכוח והרצון לשינוי.

" ההסתכלות שלנו על הילד אינה כעל יצור שיש "לתקנו" אלא כעל בריאה אנושית שיש לטפח"
(רונית דהאן קאשי @כל הזכויות שמורות)
דלת הגן - פתוחה לדיאלוג - הספר שלי

איכותית מדיי

ב -2010   כשהייתי בשנת חל"ת,  שלחתי קורות חיים למשרת מנהלת מעון.

שלחתי כמה וכמה קורות חיים, והלכתי ללא מעט ראיונות עבודה כמנהלת במעונות של התמת,

ויצו נעמת,  וכו', לאף אחד מהם לא התקבלתי, 

במקרה הטוב חזרו אליי במקרה הפחות שזה היה הרוב, אפילו לא טרחו ליידע אותי מה התשובה.

כל פעם זה עלה לי במחיר של ים דמעות וכאב של אכזבה, איך זה יכול להיות שאני לא "מתקבלת" איך זה יכול להיות שאני באה עם כל הנתונים האפשריים, ניסיון של מורה גננת, בישראל בארה"ב,  תואר שני מנחת הורים , ואני לא מתקבלת לכל הרוחות והשדים ?

וכל ראיון שעברתי היה ראיון ארוך מיגע, בחדר ישבו מספר "מכובדים, ומכובדות".

עד שבאחד הראיונות ירד לי האסימון, אני  איכותית מדי  ((overqualified  מה שנקרא.

את זה הבנתי דרך אחד הממונים שראיין אותי אמר לי את זה  בדרך עקיפה : "למה שניקח אחת כמוך?

 אנחנו לא יכולים לשלם לך יותר, במשרד החינוך את מקבלת יותר".

אני זוכרת נשארתי המומה,

 לא רק בגלל שהייתי מוכנה לעבוד עבור הפרוטות שהם הציעו לי,

 המומה בעיקר על הגישה והתפיסה שמחנכות לגיל הרך צריכות לקבל פרוטות כי זה מה שמגיע לה ומה שמגיע בעקיפין לכולנו, אנחנו כחברה.

ואני אינני מדברת רק על מנהלות, 

אני בהחלט מדברת על צוות נרחב של גננות, מטפלות סייעות אחראיות כיתה.

תקציב!! 

הכל עניין של תקציב, יש כסף בקופה הציבורית וכדאי שהוא ילך למקומות הנכונים, 

להכשרה מקיפה, לפיקוח איכותי הולם מכבד ואמין.

ועד שהמדינה לא תיקח את זה תחת חסותה ברצינות גמורה,  תשקיע תקציב בעניין ,

 אנחנו כולנו נמשיך לצפות בסרטונים המזעזעים של טלטול תינוקות חסרי ישע.

בושה וכלימה לכולנו כחברה.

רונית

משבר אמון בעולם גן הילדים - ישראל 2018

בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי צופה באין ספור סרטונים,

 קוראת אין סוף תגובות, דעות, מחאות , ומה לא, אודות המסגרות לגיל הרך במדינת ישראל.

 אותי, כמו רבים אחרים מצער לדעת שרק בגלל אירוע מזעזע שקרה בחודש האחרון ,

 מתחילים לדבר על מה באמת קורה בתוך מסגרות הגיל הרך, וגני הילדים .

מצער לדעת שהנושא הזה במובן מסוים מאוד מעניין את הציבור ובמובן מסוים אינו מעניין את הציבור...... סתירה מוחלטת.

ואני שואלת את עצמי איך זה יכול להיות ? איך זה יכול להיות??
כי ההורים זה אנחנו, כולנו.

אני מכירה היטב את המסגרות לגיל הרך, ואת עולם גני הילדים, 

במשך שנים לא מעטות,

זה מה שאני יודעת לעשות, 

וזה מה שאני עושה , במגוון ובעשייה נרחבת.

אני חושבת שהשינוי צריך להגיע עכשיו ומהר,

 לא בסיסמאות,

 לא בדיבורים
לא במחאות ,

(את זה אני משאירה לפוליטיקאים, לפוליטיקאיות).

השינוי יגיע בעזרת העשייה היומיומית, 

והמאבק היום יומי   אצל כל מי שעוסק בתחום.

אם כל אחד יעשה את הטוב ואת הנכון בתחום ההשפעה שלו, 

מתוך ערכים פדגוגים דידקטיים כשטובת הילד מונחת לפניו.

אך ורק טובת הילד!!

 לא ההורים, לא הפיקוח, לא שר החינוך....וכדומה.
רק אז יתרחש שינוי אמיתי, ואני חוזרת ואומרת...טובת הילד!. 

לא טובת אינטרסים אישיים פוליטיים.

יש המון המון פוליטיקה רעה מסביב, זאת האמת.

נכון, ו"האמת" לא נעימה לאוזן,
 ועל "האמת" צריך לשלם,
 אני באופן אישי שילמתי מחיר יקר.

אבל זה לא מנע ממני להמשיך לדבוק באותה "אמת", באותו "קול" לא ערב לאוזן,

 גם שמצאתי את עצמי "לבד"...הרבה "לבד" , רוב הזמן "לבד".

המסגרת לגיל הרך מלידה עד שלוש חייבות להיות מפוקחות ע"י משרד החינוך,

 ועל משרד החינוך להטיב את דרכיו. נקודה, סימן קריאה.

מקווה לימים יותר מאירים
ואין לי ספק שהם יגיעו
רונית

לא להישאב לרכילות עם הורים אחרים

לא להישאב לרכילות עם הורים אחרים.
ממש לא!!
 להסתכל נטו דרך העיניים של הילד שלי,

 דרך הצרכים שלו,

הקשים שלו וכמובן ההצלחות שלו.

כי הוא זה שמעניין אותכם באמת.

יהיו לעיתים מצבים שבהם הורים  מסוימים,

מנסים לגרור אתכם וסוחפים אתכם,

לסיטואציה מסוימת.

 כדי לקבל  כוח,

מתוך האינטרסים והמניעים האישיים שלהם עצמם.

אשר נובעים,

מהמון המון סיבות, חששות,

פחד, תסכול,

ועוד כל מיני דברים שאני לא אגיד,

 כל אחד יכול להשלים לבד אם הוא יתחבר רגע לרחשי ליבו,

 וייזכר במניעים שונים שיש  לבני אדם, באופן כללי.

מאוד קל להישאב לתלונות של אחרים,

 בעיקר שכשאנחנו מוצפים בחששות פחדים וחרדות,

החוכמה לטפל בהן,

  בחרדות פחדים וחששות שלנוווווו

כי בסופו  של דבר אם נפעל מהמקומות הללו,

בדרך עקיפה אנחנו נפגע רק בילדינו אנו.

בדוק!!

הורים צעירים בתחילת המסע שלהם בהורות ובגידול הילד,
 לא רואים בהכרח  את המשך הדרך,
הם תקועים ב"כאן ועכשיו"
וה "כאן ועכשיו"  לעיתים מתעתע.

ה"כאן ועכשיו" הוא לא בהכרח  עניין של גיל צעיר או בוגר של הורים.
הוא לעיתים החלטה שמגיעים אליה בראשית ההורות, או לא. 
 היא דרך להסתכל על החיים.

אז תשאלו את עצמכם איזה דרך אימצתם לכם
הדרך של "כאן ועכשיו", הרגעי הוא המנצח??
או דרך של "תהליך" מסע ??

תשאלו, אבל באמת תשאלו

יחד עם זאת חשוב לי לחדד נקודה זו ולומר
שיש רגעים שחשוב שנחשוב על כאן ועכשיו,
כי לעיתים הרגע הזה לא ישוב.

אבל  כשאני מדברת על  
דפוס חיים של "כאן ועכשיו"
אני מתכוונת לנקודת מבט כללית של לראות רק את הרגע
ולדחוק מחשבות עתידיות.
זאת הכוונה  בדפוס חיים של "כאן ועכשיו"

ולכן הכל תלוי בנו,
תלוי במבנה האישיות של כל הורה/אדם.
בדפוסי החינוך שלו עצמו המוכרים לו
וברמת ההתפתחות האישית שלו

המסר העיקרי שלי מפוסט זה הוא:

אתם מהווים   מראה לילדים שלכם
איך שתנהגו, תחשבו, תאמינו, תפעלו,
כך גם  הם ברוב המקרים .
אל תקלו ראש בעניין.

חומר למחשבה....

באמונה שלמה
רונית 

כמה מילים על החופשות ממערכת החינוך

כמה מילים על החופשות ממערכת החינוך
-----------------------------------------------------

אז ככה,
הדיונים הלא פוסקים על החופשות המרובות במערכת החינוך, 
והעניין שההורים צועקים "הצילו" , הוא דיון מאוד רווח לאחרונה בכל מקום בתקשורת.

כל בן אדם באשר הוא זקוק לחופשה,
אי אפשר שאדם יחשוב וינתהל על "האוטומט" ללא פסק זמן,
ללא עצירה.

פסק זמן זה לא בהכרח רק כדי לנצל "קפיצה קטנה לחו"ל" או נסיעה לצימר בצפון.
לפעמים זה פשוט להיות בשקט מכל העולם.

פסק זמן נחוץ לכל אדם, הורה, ילד, איש אישה וכדומה ,
כדי לנשום,
כדי לראות "איפה הוא היה" ,
לאן הוא הגיע,
ולאן הוא רוצה להגיע ,
בכל עניין או דבר .
כדי לקחת החלטות להמשך חייו.

אי אפשר לעשות זאת ללא הפסקות ...פשוט אי אפשר..
כי בן אדם זה לא רק רציונל,
בן אדם זה רגש,
המון רגש,
בעיקר רגש.

ואת הרגשות צריך לנהל.

ואיך זה קשור למערכת החינוך?? קשור וחצי אני אומרת.

כי אף הורה לא רוצה מורה גננת סייעת מטפלת שחוק/שחוקה,
אף אחד תסמכו עליי.
כל הורה שאוהב את ילדיו צריך לשמוח של מחנכים בישראל יש חופשות,
זה צריך להיות האינטרס האישי שלו.

גם ילדים צריכים חופש, חופש משיעורים, ממטלות, מחברים, חופש, ממסגרת, חופש לחלום,
חופש,
פשוט שקט בראש שאני לא נותן דין וחשבון לאף אחד....תתפלאו גם בגיל ארבע.

אז מה עושים ?
זה הרבה יותר גדול ומערכתי .... זה תקציב גדול יותר לחינוך בילתי פורמלי, תקציב ל"ביהס קיץ" ,
יוזמות של רשויות מקומיות בלי לקחת שקל מהורים,
גמישות במקומות עבודה,
פמיניזים.
ועוד ועוד..

חופשות ממערכת החינוך הוא לא יתרון של מורים,
הוא אינטרס של כולם, והוא אחריות הרבה יותר גדולה רק משל אנשי ההוראה

ומי שלא חושב כמוני, מוזמן להרשם למכללות להוראה
או לקורסים למטפלות מעון.
יש צורך בהרבה ידים עובדות.

חג  וחופשות שמחות לכולנו
רונית

לכל הרוחות והשדים מה תפקידו של בית הספר?

לכל הרוחות והשדים מה תפקידו של בית הספר?
מה המשמעות של המסגרת החינוכית בכלל ?

הכי  פשוט לי להסביר את זה,
כפי שאני מסבירה  לתלמידות שלי.

אז בואו נעשה קצת שיעור בפדגוגיה.
אז ככה:
יש ארבעה תחומים בהם אנחנו בוחנים כיצד ילד מתפתח.
וזה מה שמחדד  לנו את  התבוננות שלנו בילד,
הורים מורים כאחד.

ארבעת התחומים הללו משולים לאוטו עם ארבעה גלגלים,
שצריך למצוא בהם את  האיזון
(אני בדיוק אמורה להחליף גלגלים באוטו, ומכאן האסוציאציה)

למושג הזה קוראים ח.ר.מ.ש.

כי ללא איזון לא נוכל לנהוג,  במסע חיינו,

אצל הילד המסע הזה בראשיתו.
במידה ואין איזון באחד הגלגלים או יותר,
נצטרך לחזק את אותו גלגל/גלגלים  ,
זה כל העניין!

אגב, זה גם קורה בהחלט בהמשך הדרך בחיים של בני אדם.
כי אנחנו ממשיכים לגדול ולהתפתח,
מי יותר ומי פחות.

העניין עד כמה אנחנו מאמצים את נקודת המבט הזאת,
זה כבר קשור למודעות וחינוך.

אבל אני חוזרת לילד, ולמושג ח.ר.מ.ש
 הרי אנחנו בעניין ילדים.

ח- חברתי
כל התחום החברתי של הילד.
כל תהליך הסוציאליזציה (חיברות בעברית ), שבו הילד נתון.
זהו תחום חשוב ומשמעותי,
 אשר מתחיל להתרחש החל מגילאי שלוש בערך.
כי עד גיל הזה,
הילד עדין מתפתח וגדל ובונה את האמון הבסיסי שלו בעולם.

מכאן חשיבותה של  המסגרת החינוכית .
וככל שעולים בגיל, בצרכים, ובשלבי התפתחות,
המצבים החברתיים הולכים ומתפתחים.

ר- רגשי
(אגב, זה התחום הכי משמעותי בעיניי)
כל עולם הרגש שלנו,
היכולת שלנו לזהות את מכלול הרגשות שלנו,
החיוביים, והשלילים,
ולנהל אותם באופן שמקדם אותנו.

זאת מיומנות מאוד חשובה, היא נרכשת.
העניין הוא עד כמה אנחנו מבינים את חשיבותה ומקומה בהתפתחות האדם.

ועד כמה אנחנו מקדישים לה  זמן ומקום.
"עושים למענה"
ונותנים לה מקום בחינוך שלנו .

 יש כאן המון פעולות אמיצות שצריכות להתבצע,
כי אנחנו לא רק מדברים על, אלה עושים את.

מ- מוטרי/פיזי
כל התחום הפיזי של הילד .
החל מגיל לידה עד גיל שלוש,
אנחנו מאוד שמים דגש על התחום הזה,
כי הילד נמצא בתהליך התפתחות,
פיזיולוגית אינטנסיבית משמעותית, ביותר.

כל פרק זמן קצר אנחנו בוחנים ומודדים את השלב ההתפתחותי שלו,
 אם  קיים עיכוב.
אלו הם שלבים שמאוד חשוב לשים עליהם דגש ולטפל במידה  ומתעוררת בעיה.

ככל שהילד גדל ומתפתח, קצב ההתפתחות שלו מאט,
אבל עדין מתרחשים שינויים פיזיים המשפעים על הדימוי,
על התפיסה שלו את עצמו,
על הביטחון שלו, חשוב להיות מודעים לתפיסת הגוף,
לשינויים הפיזיולוגיים,
להתפתחות האינדיבידואלית ולבדוק אותה תמיד מול שאר הדברים.

ש- שכלי
כל עולם הידע של הילד, מושגים, שפה, מיומנויות,
כישורים קוגניטיביים מיוחדים.
יש חלק מולד ויש את החלק של הסביבה,
בעיקר הסביבה הראשונית של הילד היווה אומר, המשפחה.

ילדים מעשירים את עולם הידע שלהם,
בראש וראשונה ממה שהם סופגים בבית ,
בקהילה שהם חיים.

יש לזה השפעה אדירה,
דרכי חינוך משפעות על עיצוב האישיות,  
אמונות ערכים .

אז, בואו נתבונן "פנימה",
בואו נעשה סדר.
כל אחד לעצמו.

ונגיד לעצמנו בקול,
בלי שאף אחד שומע,
 איפה זה פוגש אותנו.


רונית

הוא, זה לא אתם!! האם אתם באמת מכירים את הילד שלכם?

הוא זה לא אתם- האם אתם באמת מכירים את הילד שלכם?

 זה ישמע לכם מוזר,

אבל לא תמיד הורים באמת מכירים את הילדים שלהם,

כי החבור הוא סימביוטי,

אין באמת ניתוק ממשי מהילד.

הורים רבים, בעיקר אימהות,

מחוברים קשר סימביוטי לא מנותק מהילד שלהם.

חיבור  אמיתי

 מצריך רמת מודעות מאוד גבוהה,

בכדי באמת לראות את הילד  כישות נפרדת.

במטרה לתת לו להתפתח באופן עצמאי.

אבל  אם נשתדל להסתכל על הילד שלנו ממבט חיצוני,

הווה אומר,

נהיה מסוגלים לזהות היכן החזקות שלו,

הקשיים שלו,

הכישרונות שלו,

היכן הוא עשה תהליך התפתחותי משמעותי,

היכן הוא קפץ מדרגה וכדומה.

זה אינו בהכרח תהליך  טבעי אצל הורה,

כי  בד"כ הורה מתבונן על הילד שלו ממקום החיבור,

מחבל הטבור.

אך אם נלמד להתבונן על הילד שלנו

 בניתוק מוחלט  מהחוויה שלנו כהורים עד כמה שניתן ,

אנחנו נעשה עימו ואיתנו חסד!

כי זה  אינו הסיפור שלנו ,

זה הסיפור שלו,

הוא..... זה  לא  אנחנו,

לפעמים  כולנו מתבלבלים בעובדה הזאת ,

יש צורך להזכיר את זה היטב לעצמינו.

החוכמה בהרות, על פי השקפת עולמי,

היא לצעוד לצידו של הילד שלנו, במסע שלו עצמו.

ולעזור לו ולנו במקביל לנתק את החוט המחבר,

חבל הטבור ביני ובין הילד.

ולראות אותו כפי שהוא,

ישות נפרדת.

זה הדבר הכי קשה ואתגרי שיש להורה, לפי דעתי.

ממיליון שיחות שהיו לי עם הורים

זאת אחת הנקודות המשמעותית והעצמותיות

בכדי באמת להבין את חווית ההורות.

תודה שקראתם עד הסוף 

רונית