יום רביעי, 19 באפריל 2017

הוא, זה לא אתם!! האם אתם באמת מכירים את הילד שלכם?

הוא זה לא אתם- האם אתם באמת מכירים את הילד שלכם?

 זה ישמע לכם מוזר,
אבל לא תמיד הורים באמת מכירים את הילדים שלהם,
כי החבור הוא סימביוטי,
אין באמת ניתוק ממשי מהילד.

הורים רבים, בעיקר אימהות,
מחוברים קשר סימביוטי לא מנותק מהילד שלהם.

חיבור  אמיתי
 מצריך רמת מודעות מאוד גבוהה,
בכדי באמת לראות את הילד  כישות נפרדת.
במטרה לתת לו להתפתח באופן עצמאי.

אבל  אם נשתדל להסתכל על הילד שלנו ממבט חיצוני,
הווה אומר,
נהיה מסוגלים לזהות היכן החזקות שלו,
הקשיים שלו,
הכישרונות שלו,
היכן הוא עשה תהליך התפתחותי משמעותי,
היכן הוא קפץ מדרגה וכדומה.

זה אינו בהכרח תהליך  טבעי אצל הורה,
כי  בד"כ הורה מתבונן על הילד שלו ממקום החיבור,
מחבל הטבור.

אך אם נלמד להתבונן על הילד שלנו
 בניתוק מוחלט  מהחוויה שלנו כהורים עד כמה שניתן ,
אנחנו נעשה עימו ואיתנו חסד!

כי זה  אינו הסיפור שלנו ,
זה הסיפור שלו,
הוא..... זה  לא  אנחנו,

לפעמים  כולנו מתבלבלים בעובדה הזאת ,
יש צורך להזכיר את זה היטב לעצמינו.

החוכמה בהרות, על פי השקפת עולמי,
היא לצעוד לצידו של הילד שלנו, במסע שלו עצמו.

ולעזור לו ולנו במקביל לנתק את החוט המחבר,
חבל הטבור ביני ובין הילד.

ולראות אותו כפי שהוא,
ישות נפרדת.
זה הדבר הכי קשה ואתגרי שיש להורה, לפי דעתי.

ממיליון שיחות שהיו לי עם הורים
זאת אחת הנקודות המשמעותית והעצמותיות
בכדי באמת להבין את חווית ההורות.

תודה שקראתם עד הסוף 
רונית

יום שלישי, 28 במרץ 2017

כמה עוד אפשר להאשים את ההורים שלנו ?

פנתה אליי אימא אחת,
 ושיתפה אותי שתוך כדי ההרצאה,
 כשדיברתי על השפעת ההורים בתהליך הבחירות של הילדים,
היא הבינה,
שהיא בכלל לא אוהבת את מה שהיא עוסקת בו. 
ולמעשה בחרה את זה כי ההורים שלה דיי כיוונו אותה לשם.

"אני לא הייתי רוצה לעשות את זה לילדי, כי אני מודעת למחיר,
אצלנו בבית מאוד החזיקו מציונים,
האווירה בבית הייתה דיי תחרותית,
 העבירו מסר של "מצוינות",
 מאוד כיוונו אותי לתחום עם יוקרה,
  במיוחד אותי  ...."

כדי לרכך את השיח אמרתי לה 
שהאידאל בבחירת העיסוק שלנו,
זה נקודת המפגש בין מה שאני אוהב ומה שאני טוב בו.

היא ענתה ואמרה לי שזה בדיוק העניין :
" אני עורכת דין,
 אני טובה בזה,
 אבל אני לא אוהבת את זה!
 אני יודעת בוודאות שלהורים שלי היה חלק בבחירה שלי.
ואני רוצה לדעת מה אני עושה עם זה עכשיו, 
בדיוק כשיש לי משפחה עם ילדים קטנים,
שדורש ממני המון אנרגיות  ואין לי כל כך פניות ואפשרות לשנות "

היא הוסיפה ואמרה 
שהתובנה העיקרית שלה מההרצאה שלי,
היא  ההשפעה שיש להורים,
דרך  האמונות והערכים שלהם,  על הילד ועל בחירותיו.

" חשוב לי לא לעשות זאת לילדיי " היא חזרה ואמרה.

כדי לחזק את הרעיון שיש  בהשפעה של הורינו על הבחירות שלנו,
 אני מוסיפה ואומרת,
 שתוך כדי ההרצאה, והדוגמאות  שהיא נתנה, והשיקוף שעשיתי לה,
יכולתי לראות, וגם היא,
 שהיא עושה בדיוק אותו דבר.

היא מצהירה משהו אחד,
אבל חיה באופן סמוי את הערכים שהיא הגיעה איתם מהבית,
שאותם היא נשבעה לעצמה שהיא לא תכניס לקן החדש שלה.

אנחנו   פועלים לא מעט,
מתוך "הטייס האוטומטי שלנו".
זה קורה לכולנו, 
אנחנו תמיד ניפול "לבור השחור שלנו",
כי דרכי החינוך טבועות בנו ,
 וקשה מאוד להשתחרר מהן.

 היכולת היחידה להשתחרר מהן,
היא אך ורק בתהליך של מודעות והתפתחות אישית.

השלב הראשון לשינוי זאת ההבנה,  המודעות שלנו ,
שככה אנחנו חושבים ומתנהגים כי כך חינכו אותנו,
אבל הבחירה בידינו לשנות.
יש עבודה, אין קיצורי דרכים, יש מסע וההוא מופלא בעיני.
וכמו שג'יי קיי רולינג  אמרה בהרצאה שלה,
לפני  סטודנטים ב אוניברסיטת הרווארד בארה"ב
 " יש תאריך תפוגה על האשמת הורים בכך שהם כיוונו אותך לכיוון הלא נכון ...."
והיא התכוונה לומר שלאדם ניתנת  הבחירה לשנות,  ויש לו  אחריות על חייו.
 אז לשנות זה אומר "לעבוד", לעשות דברים שלא נוח לנו, ללכת נגד הזרם, 
ללכת נגד עצמינו, 
זה קשה מאוד, 
ואם משהו יגיד לכם שיש לו גלולות קסם, אני קצת בספק, 
כי המפתח להצלחה טמון בידינו
הבנה, כוונה, אומץ, ופעולה


תודה שקראתם עד הסוף
רונית 

יום שישי, 27 בינואר 2017

איפה את בעוד חמש שנים ??

איפה את רואה עצמך עוד חמש שנים ? 

למען האמת ? זאת שאלה שאני תמיד שאלתי את עצמי.
תמיד הייתה בי מחשבה עתידית.
כי הבנתי באופן אינסטינקטיבי שכל אחד חייב לתכנן את העתיד שלו.
והעתיד שלנו הוא בידיים שלנו.

שום דבר לא קורה פתאום אם לא מתכננים אותו.
ואני מדברת על העיסוק שלנו או אפילו  גם בהורות שלנו
אנחנו חייבים לשאול את עצמינו שאלות של "מגדלור".

וה"מיגדלור",  הוא אותו שביל אור 
שמנתב אותנו בחיים- חזון.

מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול ?
זאת שאלה ששואלים כל ילד קטן,
וזאת  בהחלט מחשבה שמקננת בליבו של כל  הורה.
  
 ובהקשר לנשים....
התכנון המקדים של הקרירה שלנו משפיע.

מקצוע ההוראה, ובעיקר גננת.
הוא מקצוע שמצריך המון כישורים.
לא מעט גננות  מעידות  על עצמן  : 
אני גם שחקנית,
גם פסיכולוגית,
גם מורה,
גם מטפלת,
גם אימא,
גם יועצת,
גם אומנית

 הכל, נכון ??
 אין אחת שזה לא עובר לה בראש.

אז מה את עושה עם זה?
איך את מנתבת, מתעלת  את זה? 

שאלה טובה , נכון??
אוסיף ואומר זאת שאלה חשובה, שצריך לשאול!!

האם שאלת את עצמך לאחרונה את השאלה הזאת?
חומר למחשבה...

שלך,
 רונית  


יום רביעי, 11 בינואר 2017

דמי כיס- למה ? כמה? מתי ?

אני רוצה לדבר קצת על כסף,
אבל מכיוון אחר לגמרי,  שלא אוהבים לדבר עליו.
ז"א האם להקצות סכום שבועי או חודשי לילד ?
החל  מאיזה גיל, איזה סכום,  וכדומה ?

כל זה מתחבר,גם אם זה נראה לכם מוזר,
 לרעיון, האם ילד בתיכון צריך  לעבוד במקביל  לתקופת הבגרויות ,
או לא ? ועוד עניינים עם כסף.

אז, אני סבורה באופן חד משמעי שכן !
כן ! כן! ועוד פעם כן!

ראשית למה אני חושבת שכן לתת דמי כיס ?
כי אני חצי עיראקית ואצל עיראקים כסף זה חלק מהתרבות .  
למרות שאת החינוך הפיננסי שלי קבלתי למעשה מאימא שלי
(הצד התימני של המטבע-לא תמיד סטראוטיפים  באמת משקפים מציאות )

בקיצור,
מה שאני רוצה לשתף הוא זה לא אם אתה עשיר או עני,
או כמה כסף אתה עושה או תעשה או אם  יש לך ,

זה בכלל לא העניין!
כי הרי כסף בא  והולך .
ולא בהכרח אנשים שיש להם כסף
מממשים עצמם,נהנים מהחיים, ועוד ועוד

אני יודעת שיש כאלה שיגידו שכסף עושה את החיים הרבה יותר קלים ונוחים
ויש הרבה דברים שאנחנו רוצים, והם עולים כסף.
 אז אני אומרת , נכוןןןןןןןן,
אבל יחד עם זאת אני מדברת על זווית אחרת על כסף.
כי אדם ניכר בכוסו, כיסו וכעסו
ז"א כמה יש לו תאכלס בלי פלסף
עד כמה הוא נותן באמת מעצמו, רוחב לב (לארג'),
והמזג שלו (הטמפרמנט)
וכל אלה קשורים בהחלט ליחס הבסיסי שלנו לכסף,
ואת ה "כסף".

וזה עובר בירושה מדור לדור.
אז בואו נהיה מודעים לכך,
ונחשב מסלול מחדש במידה וצריך.

לדוגמה,
כיצד אנחנו  תופסים את מושג ה "כסף" ? 
ז"א
" אם יש לי כסף- אני שווה! "
"אם אין לי כסף- אני לא שווה!"
"אם יש לי כסף- אני חי את החיים שלי כמו שאני רוצה"
"אם אין לי כסף- אין לי טעם החיים"
"זה משפיע על סוג האנשים שאני מסתובב איתם"

הייתי יכולה להמשיך כך עד אין סוף
אבל אני עוצרת כאן כי   הבנו כבר את הפואנטה

אני מדברת על היחס לכסף,
היכולת שלנו לנהל את עצמינו,
היכולת שלנו לממש את עצמינו ,
 להגדיר את עצמנו ביחס לכסף.

כי מה שאני רוצה לומר אחרי כל המניפסט הארוך הזה,
שחשוב חינוך פיננסי לא  רק בהיבט הפרקטי,
וההיבט הפרקטי הוא,
האם  ילדינו יצלחו להסתדר בחיים או לא?
האם יוכלו לקנות דירה או לא ?וכו' וכ"ו 

אני לוקחת את זה לזהות האישית שלנו,
לתחושת הביטחון והדימוי שלנו.
האם העובדה שיש לי כסף או אין לי כסף,
יש לה קשר ישיר להגדרה והביטחון והדימוי העצמי שלי??
ז"א האם אני שווה?
שכל אחד יענה עכשיו  לעצמו , את האמת ורק את האמת.

ואז יענה לעצמו  גם,
האם צריך או לא צריך חינוך פיננסי  לילדיו?
ואם כן ,איך הוא מתכוון ליישם את זה?
כבר ממחר בבוקר.
התשובות אצלכם, בדוק!!

תודה שקראתם עד הסוף
רונית



יום רביעי, 4 בינואר 2017

לא תמיד כולם יאהבו אותנו ...וזה בסדר.


כשהבן שלי היה בכיתה ה' או ו', הוא אמר לי פעם:
"אימא,  המורה הזאת מחפשת אותי..."
אני שידעתי לקרוא את הסיטואציה,
על סמך עוד כמה סיטואציות שקרו איתו  במהלך אותה תקופה,
 ידעתי לענות לו ולומר לו :
"היא ממש לא מחפשת אותך, יש לה את החיים שלה, והעניינים שלה
אתה מפטפט, ומפריע, תאפס את עצמך"
זה אולי לא היה בנוסח הזה שאמרתי
אבל הרעיון שניתב אותי כאימא, היה למעשה ,
להעביר לו אחריות על ההתנהלות שלו
ושלא כולם חייבים לאהוב אותו, או ללטף אותו,
הוא כבר ילד גדול , לא בגן
והייתה לי אחריות לשחרר אותו מהחוויה הזאת שלו,
חוויה של גוננות יתר , הכלה, והבנה,
שכל הורה מצפה שהילד שלו יקבל מהמורים בבית הספר.
המטרה  שלי הייתה,   להעצים אותו!
וכן, החיים ממש לא הוגנים, אני יודעת!
לימים כשהילד הזה הלך לצבא, ועמד במצבים מורכבים ,
מאתגרים, פיזיים ונפשיים  לא מעט.
הוא סיפר לי על כך שהמפקד שלו,  
לא מאפשר לו תפקיד שהוא מאוד רוצה.

אבל מאוד , מאוד, מאוד רוצה!!
מכירים מצבים כאלה?
ברור שכן, זה פוגש אותנו כהורים לא מעט. 
אני כאימא,  נצבט לי הלב,
אבל ידעתי שאני חייבת, אבל חייבת, ועוד פעם חייבת,
 לקחת את זה כשיעור לחיים.
השיעור לחיים היה:
1. לא כולם יאהבו אותך.
2. לא כולם יחשבו שאתה  מוצלח
3. יש, ויהיו עוד המון הזדמנויות בחיים
4. אף אחד לא מחליט מה הוא גבול היכולת שלך
רק אתה!!
אם  משהו חושב שהיה לי פשוט,  או קל  לעמוד במקום הזה
אז ממש לא!
הבטן שלי התהפכה.
ובנוסף  עוד  הייתי צריכה לשכנע אותו שזאת לא קלישאה, אלה דרך הסתכלות שלי על החיים
(מה לעשות,  הילד שלי קצת יותר מתוחכם ממני למזלי )
אבל אני ידעתי שאני כאימא חייבת  לספר לו את האמת על החיים האלה, 
אבל ממקום 
של 
עוצמה, חוסן, ואמונה
כי ככה זה בחיים!!
אז מה המסר שלי מהסיפורים האלה ? (תמיד זה נגמר אצלי במסר):
כל פעם אנחנו מרחיבים את השיח עם הילדים שלנו
כל פעם אנחנו מדברים יותר "אמת על החיים"
כדי שהם יפגשו עם החיים, יהיו להם כלים להתמודד
להורים יש אשליה, שהם "שולטים " על החיים של הילד שלהם
והאמת שהם , ז"א אנחנו טועים.
אין לנו באמת שליטה!!
אבל יש לנו תפקיד: 
לאהוב אותם ללא תנאי
להיות עבורם ברגעי משבר, ומאידך גם ברגעי שמחה
ולתת להם כלים לחיים.

רונית