הוא זה לא אתם- האם אתם באמת מכירים את הילד שלכם?
זה ישמע לכם מוזר,
אבל לא תמיד הורים באמת מכירים את הילדים שלהם,
כי החבור הוא סימביוטי,
אין באמת ניתוק ממשי מהילד.
הורים רבים, בעיקר אימהות,
מחוברים קשר סימביוטי לא מנותק מהילד שלהם.
חיבור אמיתי
מצריך רמת מודעות מאוד גבוהה,
בכדי באמת לראות את הילד כישות נפרדת.
במטרה לתת לו להתפתח באופן עצמאי.
אבל אם נשתדל להסתכל על הילד שלנו ממבט חיצוני,
הווה אומר,
נהיה מסוגלים לזהות היכן החזקות שלו,
הקשיים שלו,
הכישרונות שלו,
היכן הוא עשה תהליך התפתחותי משמעותי,
היכן הוא קפץ מדרגה וכדומה.
זה אינו בהכרח תהליך טבעי אצל הורה,
כי בד"כ הורה מתבונן על הילד שלו ממקום החיבור,
מחבל הטבור.
אך אם נלמד להתבונן על הילד שלנו
בניתוק מוחלט מהחוויה שלנו כהורים עד כמה שניתן ,
אנחנו נעשה עימו ואיתנו חסד!
כי זה אינו הסיפור שלנו ,
זה הסיפור שלו,
הוא..... זה לא אנחנו,
לפעמים כולנו מתבלבלים בעובדה הזאת ,
יש צורך להזכיר את זה היטב לעצמינו.
החוכמה בהרות, על פי השקפת עולמי,
היא לצעוד לצידו של הילד שלנו, במסע שלו עצמו.
ולעזור לו ולנו במקביל לנתק את החוט המחבר,
חבל הטבור ביני ובין הילד.
ולראות אותו כפי שהוא,
ישות נפרדת.
זה הדבר הכי קשה ואתגרי שיש להורה, לפי דעתי.
ממיליון שיחות שהיו לי עם הורים
זאת אחת הנקודות המשמעותית והעצמותיות
בכדי באמת להבין את חווית ההורות.
תודה שקראתם עד הסוף
רונית
