משבר אמון בעולם גן הילדים - ישראל 2018

בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי צופה באין ספור סרטונים,

 קוראת אין סוף תגובות, דעות, מחאות , ומה לא, אודות המסגרות לגיל הרך במדינת ישראל.

 אותי, כמו רבים אחרים מצער לדעת שרק בגלל אירוע מזעזע שקרה בחודש האחרון ,

 מתחילים לדבר על מה באמת קורה בתוך מסגרות הגיל הרך, וגני הילדים .

מצער לדעת שהנושא הזה במובן מסוים מאוד מעניין את הציבור ובמובן מסוים אינו מעניין את הציבור...... סתירה מוחלטת.

ואני שואלת את עצמי איך זה יכול להיות ? איך זה יכול להיות??
כי ההורים זה אנחנו, כולנו.

אני מכירה היטב את המסגרות לגיל הרך, ואת עולם גני הילדים, 

במשך שנים לא מעטות,

זה מה שאני יודעת לעשות, 

וזה מה שאני עושה , במגוון ובעשייה נרחבת.

אני חושבת שהשינוי צריך להגיע עכשיו ומהר,

 לא בסיסמאות,

 לא בדיבורים
לא במחאות ,

(את זה אני משאירה לפוליטיקאים, לפוליטיקאיות).

השינוי יגיע בעזרת העשייה היומיומית, 

והמאבק היום יומי   אצל כל מי שעוסק בתחום.

אם כל אחד יעשה את הטוב ואת הנכון בתחום ההשפעה שלו, 

מתוך ערכים פדגוגים דידקטיים כשטובת הילד מונחת לפניו.

אך ורק טובת הילד!!

 לא ההורים, לא הפיקוח, לא שר החינוך....וכדומה.
רק אז יתרחש שינוי אמיתי, ואני חוזרת ואומרת...טובת הילד!. 

לא טובת אינטרסים אישיים פוליטיים.

יש המון המון פוליטיקה רעה מסביב, זאת האמת.

נכון, ו"האמת" לא נעימה לאוזן,
 ועל "האמת" צריך לשלם,
 אני באופן אישי שילמתי מחיר יקר.

אבל זה לא מנע ממני להמשיך לדבוק באותה "אמת", באותו "קול" לא ערב לאוזן,

 גם שמצאתי את עצמי "לבד"...הרבה "לבד" , רוב הזמן "לבד".

המסגרת לגיל הרך מלידה עד שלוש חייבות להיות מפוקחות ע"י משרד החינוך,

 ועל משרד החינוך להטיב את דרכיו. נקודה, סימן קריאה.

מקווה לימים יותר מאירים
ואין לי ספק שהם יגיעו
רונית

לא להישאב לרכילות עם הורים אחרים

לא להישאב לרכילות עם הורים אחרים.
ממש לא!!
 להסתכל נטו דרך העיניים של הילד שלי,

 דרך הצרכים שלו,

הקשים שלו וכמובן ההצלחות שלו.

כי הוא זה שמעניין אותכם באמת.

יהיו לעיתים מצבים שבהם הורים  מסוימים,

מנסים לגרור אתכם וסוחפים אתכם,

לסיטואציה מסוימת.

 כדי לקבל  כוח,

מתוך האינטרסים והמניעים האישיים שלהם עצמם.

אשר נובעים,

מהמון המון סיבות, חששות,

פחד, תסכול,

ועוד כל מיני דברים שאני לא אגיד,

 כל אחד יכול להשלים לבד אם הוא יתחבר רגע לרחשי ליבו,

 וייזכר במניעים שונים שיש  לבני אדם, באופן כללי.

מאוד קל להישאב לתלונות של אחרים,

 בעיקר שכשאנחנו מוצפים בחששות פחדים וחרדות,

החוכמה לטפל בהן,

  בחרדות פחדים וחששות שלנוווווו

כי בסופו  של דבר אם נפעל מהמקומות הללו,

בדרך עקיפה אנחנו נפגע רק בילדינו אנו.

בדוק!!

הורים צעירים בתחילת המסע שלהם בהורות ובגידול הילד,
 לא רואים בהכרח  את המשך הדרך,
הם תקועים ב"כאן ועכשיו"
וה "כאן ועכשיו"  לעיתים מתעתע.

ה"כאן ועכשיו" הוא לא בהכרח  עניין של גיל צעיר או בוגר של הורים.
הוא לעיתים החלטה שמגיעים אליה בראשית ההורות, או לא. 
 היא דרך להסתכל על החיים.

אז תשאלו את עצמכם איזה דרך אימצתם לכם
הדרך של "כאן ועכשיו", הרגעי הוא המנצח??
או דרך של "תהליך" מסע ??

תשאלו, אבל באמת תשאלו

יחד עם זאת חשוב לי לחדד נקודה זו ולומר
שיש רגעים שחשוב שנחשוב על כאן ועכשיו,
כי לעיתים הרגע הזה לא ישוב.

אבל  כשאני מדברת על  
דפוס חיים של "כאן ועכשיו"
אני מתכוונת לנקודת מבט כללית של לראות רק את הרגע
ולדחוק מחשבות עתידיות.
זאת הכוונה  בדפוס חיים של "כאן ועכשיו"

ולכן הכל תלוי בנו,
תלוי במבנה האישיות של כל הורה/אדם.
בדפוסי החינוך שלו עצמו המוכרים לו
וברמת ההתפתחות האישית שלו

המסר העיקרי שלי מפוסט זה הוא:

אתם מהווים   מראה לילדים שלכם
איך שתנהגו, תחשבו, תאמינו, תפעלו,
כך גם  הם ברוב המקרים .
אל תקלו ראש בעניין.

חומר למחשבה....

באמונה שלמה
רונית 

כמה מילים על החופשות ממערכת החינוך

כמה מילים על החופשות ממערכת החינוך
-----------------------------------------------------

אז ככה,
הדיונים הלא פוסקים על החופשות המרובות במערכת החינוך, 
והעניין שההורים צועקים "הצילו" , הוא דיון מאוד רווח לאחרונה בכל מקום בתקשורת.

כל בן אדם באשר הוא זקוק לחופשה,
אי אפשר שאדם יחשוב וינתהל על "האוטומט" ללא פסק זמן,
ללא עצירה.

פסק זמן זה לא בהכרח רק כדי לנצל "קפיצה קטנה לחו"ל" או נסיעה לצימר בצפון.
לפעמים זה פשוט להיות בשקט מכל העולם.

פסק זמן נחוץ לכל אדם, הורה, ילד, איש אישה וכדומה ,
כדי לנשום,
כדי לראות "איפה הוא היה" ,
לאן הוא הגיע,
ולאן הוא רוצה להגיע ,
בכל עניין או דבר .
כדי לקחת החלטות להמשך חייו.

אי אפשר לעשות זאת ללא הפסקות ...פשוט אי אפשר..
כי בן אדם זה לא רק רציונל,
בן אדם זה רגש,
המון רגש,
בעיקר רגש.

ואת הרגשות צריך לנהל.

ואיך זה קשור למערכת החינוך?? קשור וחצי אני אומרת.

כי אף הורה לא רוצה מורה גננת סייעת מטפלת שחוק/שחוקה,
אף אחד תסמכו עליי.
כל הורה שאוהב את ילדיו צריך לשמוח של מחנכים בישראל יש חופשות,
זה צריך להיות האינטרס האישי שלו.

גם ילדים צריכים חופש, חופש משיעורים, ממטלות, מחברים, חופש, ממסגרת, חופש לחלום,
חופש,
פשוט שקט בראש שאני לא נותן דין וחשבון לאף אחד....תתפלאו גם בגיל ארבע.

אז מה עושים ?
זה הרבה יותר גדול ומערכתי .... זה תקציב גדול יותר לחינוך בילתי פורמלי, תקציב ל"ביהס קיץ" ,
יוזמות של רשויות מקומיות בלי לקחת שקל מהורים,
גמישות במקומות עבודה,
פמיניזים.
ועוד ועוד..

חופשות ממערכת החינוך הוא לא יתרון של מורים,
הוא אינטרס של כולם, והוא אחריות הרבה יותר גדולה רק משל אנשי ההוראה

ומי שלא חושב כמוני, מוזמן להרשם למכללות להוראה
או לקורסים למטפלות מעון.
יש צורך בהרבה ידים עובדות.

חג  וחופשות שמחות לכולנו
רונית

לכל הרוחות והשדים מה תפקידו של בית הספר?

לכל הרוחות והשדים מה תפקידו של בית הספר?
מה המשמעות של המסגרת החינוכית בכלל ?

הכי  פשוט לי להסביר את זה,
כפי שאני מסבירה  לתלמידות שלי.

אז בואו נעשה קצת שיעור בפדגוגיה.
אז ככה:
יש ארבעה תחומים בהם אנחנו בוחנים כיצד ילד מתפתח.
וזה מה שמחדד  לנו את  התבוננות שלנו בילד,
הורים מורים כאחד.

ארבעת התחומים הללו משולים לאוטו עם ארבעה גלגלים,
שצריך למצוא בהם את  האיזון
(אני בדיוק אמורה להחליף גלגלים באוטו, ומכאן האסוציאציה)

למושג הזה קוראים ח.ר.מ.ש.

כי ללא איזון לא נוכל לנהוג,  במסע חיינו,

אצל הילד המסע הזה בראשיתו.
במידה ואין איזון באחד הגלגלים או יותר,
נצטרך לחזק את אותו גלגל/גלגלים  ,
זה כל העניין!

אגב, זה גם קורה בהחלט בהמשך הדרך בחיים של בני אדם.
כי אנחנו ממשיכים לגדול ולהתפתח,
מי יותר ומי פחות.

העניין עד כמה אנחנו מאמצים את נקודת המבט הזאת,
זה כבר קשור למודעות וחינוך.

אבל אני חוזרת לילד, ולמושג ח.ר.מ.ש
 הרי אנחנו בעניין ילדים.

ח- חברתי
כל התחום החברתי של הילד.
כל תהליך הסוציאליזציה (חיברות בעברית ), שבו הילד נתון.
זהו תחום חשוב ומשמעותי,
 אשר מתחיל להתרחש החל מגילאי שלוש בערך.
כי עד גיל הזה,
הילד עדין מתפתח וגדל ובונה את האמון הבסיסי שלו בעולם.

מכאן חשיבותה של  המסגרת החינוכית .
וככל שעולים בגיל, בצרכים, ובשלבי התפתחות,
המצבים החברתיים הולכים ומתפתחים.

ר- רגשי
(אגב, זה התחום הכי משמעותי בעיניי)
כל עולם הרגש שלנו,
היכולת שלנו לזהות את מכלול הרגשות שלנו,
החיוביים, והשלילים,
ולנהל אותם באופן שמקדם אותנו.

זאת מיומנות מאוד חשובה, היא נרכשת.
העניין הוא עד כמה אנחנו מבינים את חשיבותה ומקומה בהתפתחות האדם.

ועד כמה אנחנו מקדישים לה  זמן ומקום.
"עושים למענה"
ונותנים לה מקום בחינוך שלנו .

 יש כאן המון פעולות אמיצות שצריכות להתבצע,
כי אנחנו לא רק מדברים על, אלה עושים את.

מ- מוטרי/פיזי
כל התחום הפיזי של הילד .
החל מגיל לידה עד גיל שלוש,
אנחנו מאוד שמים דגש על התחום הזה,
כי הילד נמצא בתהליך התפתחות,
פיזיולוגית אינטנסיבית משמעותית, ביותר.

כל פרק זמן קצר אנחנו בוחנים ומודדים את השלב ההתפתחותי שלו,
 אם  קיים עיכוב.
אלו הם שלבים שמאוד חשוב לשים עליהם דגש ולטפל במידה  ומתעוררת בעיה.

ככל שהילד גדל ומתפתח, קצב ההתפתחות שלו מאט,
אבל עדין מתרחשים שינויים פיזיים המשפעים על הדימוי,
על התפיסה שלו את עצמו,
על הביטחון שלו, חשוב להיות מודעים לתפיסת הגוף,
לשינויים הפיזיולוגיים,
להתפתחות האינדיבידואלית ולבדוק אותה תמיד מול שאר הדברים.

ש- שכלי
כל עולם הידע של הילד, מושגים, שפה, מיומנויות,
כישורים קוגניטיביים מיוחדים.
יש חלק מולד ויש את החלק של הסביבה,
בעיקר הסביבה הראשונית של הילד היווה אומר, המשפחה.

ילדים מעשירים את עולם הידע שלהם,
בראש וראשונה ממה שהם סופגים בבית ,
בקהילה שהם חיים.

יש לזה השפעה אדירה,
דרכי חינוך משפעות על עיצוב האישיות,  
אמונות ערכים .

אז, בואו נתבונן "פנימה",
בואו נעשה סדר.
כל אחד לעצמו.

ונגיד לעצמנו בקול,
בלי שאף אחד שומע,
 איפה זה פוגש אותנו.


רונית

השבוע ניזכרתי במשהו (סיפור לבעלי עסקים ובכלל)

לפני שנתיים בערך לימדתי במכללה מסוימת כפרילנס,
מכללה  שמאוד רציתי ללמד, לאחר תקופת מסוימת הפסיקו לפנות אלי.

הצטערתי מאוד,

אבל אני כהרגלי מנסה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, 

לא מרפה.אבל נאדה, שום דבר , 

כל פעם שומעת סיפור אחר
"עוד לא ניפתח קורס"
" לא היה מכרז"
"המכרז הסתיים"
 בקיצור, סיפורי אלף לילה ולילה...

ואז הרפתי, המשכתי לדרכי..אבל משהו לא הסתדר לי.
כי אני יודעת שהיתי שם תותחית...
 אני בהחלט מודעת לעצמי, אחרי כל כך הרבה שנים.

ואז לפתע לפני חודשיים בערך,
באחד מהשיעורים שאני מלמדת במכללה אחרת,
 מגיעות אליי שתי מפקחות לתצפית (כמה אני אוהבת את זה, בעיקר פיקוח)

בסוף השיעור שהיה מעלף כמובן (סליחה על חוסר הצניעות)
תוך כדי שאנחנו מדברות על השיעור,
והן מרעיפות עליי שבחים, 
 החלטתי לנצל את המומנטום ולשאול אותן מה קרה באותה מכללה שלא המשיכה ללפנות אליי.

ולהלן תשובתם עם המון ציחקוקים :
 "רוניתי היתה שם פוליטיקה איומה, 

ברגע ששאר המרצות הבינו שהתעריף השעתי שלך היה גבוה משל כולן, 

הם הידרו אותך משיבוץ"

אז רק לידיעה כללית,
בשוק הציבורי יש תעריפים שעתיים,
והתעריף ניקבע על סמך,
נתונים אישים, הכשרה, תעודות, ניסיון וכ"ו
 אז שלי היה הכי גבוה.

מה המסר שלי מהסיפור?
תמשיכו לפעול,
אל תרפו,
תבינו שיש פוליטיקה, תלמדו לשחק את המשחק
 תקשיבו לבטן שלכם לעיתים

שיהיה לכם אחלה שבוע
 רונית

הוא, זה לא אתם!! האם אתם באמת מכירים את הילד שלכם?

הוא זה לא אתם- האם אתם באמת מכירים את הילד שלכם?

 זה ישמע לכם מוזר,

אבל לא תמיד הורים באמת מכירים את הילדים שלהם,

כי החבור הוא סימביוטי,

אין באמת ניתוק ממשי מהילד.

הורים רבים, בעיקר אימהות,

מחוברים קשר סימביוטי לא מנותק מהילד שלהם.

חיבור  אמיתי

 מצריך רמת מודעות מאוד גבוהה,

בכדי באמת לראות את הילד  כישות נפרדת.

במטרה לתת לו להתפתח באופן עצמאי.

אבל  אם נשתדל להסתכל על הילד שלנו ממבט חיצוני,

הווה אומר,

נהיה מסוגלים לזהות היכן החזקות שלו,

הקשיים שלו,

הכישרונות שלו,

היכן הוא עשה תהליך התפתחותי משמעותי,

היכן הוא קפץ מדרגה וכדומה.

זה אינו בהכרח תהליך  טבעי אצל הורה,

כי  בד"כ הורה מתבונן על הילד שלו ממקום החיבור,

מחבל הטבור.

אך אם נלמד להתבונן על הילד שלנו

 בניתוק מוחלט  מהחוויה שלנו כהורים עד כמה שניתן ,

אנחנו נעשה עימו ואיתנו חסד!

כי זה  אינו הסיפור שלנו ,

זה הסיפור שלו,

הוא..... זה  לא  אנחנו,

לפעמים  כולנו מתבלבלים בעובדה הזאת ,

יש צורך להזכיר את זה היטב לעצמינו.

החוכמה בהרות, על פי השקפת עולמי,

היא לצעוד לצידו של הילד שלנו, במסע שלו עצמו.

ולעזור לו ולנו במקביל לנתק את החוט המחבר,

חבל הטבור ביני ובין הילד.

ולראות אותו כפי שהוא,

ישות נפרדת.

זה הדבר הכי קשה ואתגרי שיש להורה, לפי דעתי.

ממיליון שיחות שהיו לי עם הורים

זאת אחת הנקודות המשמעותית והעצמותיות

בכדי באמת להבין את חווית ההורות.

תודה שקראתם עד הסוף 

רונית

כמה עוד אפשר להאשים את ההורים שלנו ?

פנתה אליי אימא אחת,

 ושיתפה אותי שתוך כדי ההרצאה,
 כשדיברתי על השפעת ההורים בתהליך הבחירות של הילדים,

היא הבינה,

שהיא בכלל לא אוהבת את מה שהיא עוסקת בו. 
ולמעשה בחרה את זה כי ההורים שלה דיי כיוונו אותה לשם.

"אני לא הייתי רוצה לעשות את זה לילדי, כי אני מודעת למחיר,

אצלנו בבית מאוד החזיקו מציונים,

האווירה בבית הייתה דיי תחרותית,

 העבירו מסר של "מצוינות",

 מאוד כיוונו אותי לתחום עם יוקרה,

  במיוחד אותי  ...."

כדי לרכך את השיח אמרתי לה 

שהאידאל בבחירת העיסוק שלנו,

זה נקודת המפגש בין מה שאני אוהב ומה שאני טוב בו.

היא ענתה ואמרה לי שזה בדיוק העניין :
" אני עורכת דין,

 אני טובה בזה,

 אבל אני לא אוהבת את זה!

 אני יודעת בוודאות שלהורים שלי היה חלק בבחירה שלי.

ואני רוצה לדעת מה אני עושה עם זה עכשיו, 
בדיוק כשיש לי משפחה עם ילדים קטנים,

שדורש ממני המון אנרגיות  ואין לי כל כך פניות ואפשרות לשנות "

היא הוסיפה ואמרה 

שהתובנה העיקרית שלה מההרצאה שלי,

היא  ההשפעה שיש להורים,

דרך  האמונות והערכים שלהם,  על הילד ועל בחירותיו.

" חשוב לי לא לעשות זאת לילדיי " היא חזרה ואמרה.

כדי לחזק את הרעיון שיש  בהשפעה של הורינו על הבחירות שלנו,

 אני מוסיפה ואומרת,

 שתוך כדי ההרצאה, והדוגמאות  שהיא נתנה, והשיקוף שעשיתי לה,

יכולתי לראות, וגם היא,

 שהיא עושה בדיוק אותו דבר.

היא מצהירה משהו אחד,

אבל חיה באופן סמוי את הערכים שהיא הגיעה איתם מהבית,

שאותם היא נשבעה לעצמה שהיא לא תכניס לקן החדש שלה.

אנחנו   פועלים לא מעט,

מתוך "הטייס האוטומטי שלנו".
זה קורה לכולנו, 

אנחנו תמיד ניפול "לבור השחור שלנו",
כי דרכי החינוך טבועות בנו ,

 וקשה מאוד להשתחרר מהן.

 היכולת היחידה להשתחרר מהן,

היא אך ורק בתהליך של מודעות והתפתחות אישית.

השלב הראשון לשינוי זאת ההבנה,  המודעות שלנו ,

שככה אנחנו חושבים ומתנהגים כי כך חינכו אותנו,

אבל הבחירה בידינו לשנות.

יש עבודה, אין קיצורי דרכים, יש מסע וההוא מופלא בעיני.

וכמו שג'יי קיי רולינג  אמרה בהרצאה שלה,

לפני  סטודנטים ב אוניברסיטת הרווארד בארה"ב

 " יש תאריך תפוגה על האשמת הורים בכך שהם כיוונו אותך לכיוון הלא נכון ...."

והיא התכוונה לומר שלאדם ניתנת  הבחירה לשנות,  ויש לו  אחריות על חייו.

 אז לשנות זה אומר "לעבוד", לעשות דברים שלא נוח לנו, ללכת נגד הזרם, 
ללכת נגד עצמינו, זה קשה מאוד, 
ואם משהו יגיד לכם שיש לו גלולות קסם, אני קצת בספק, 
כי המפתח להצלחה טמון בידינו

הבנה, כוונה, אומץ, ופעולה


תודה שקראתם עד הסוף
רונית